מראשית הבריאה היתה הארץ יראה, "שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה – אתם מתקיימים, ואם לאו – אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו" (שבת פח, א). וזהו שנאמר (בראשית א, לא): "וַיַּרְא אֱלוֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד, וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי", נוספה 'ה' ליום השישי, ללמד שכל קיומו של העולם תלוי באותו יום שישי בסיוון שבו יגיעו ישראל להר סיני ויקבלו את התורה.
בפועל התורה נתנה לנו ביום החמישים ואחד לספירת העומר, שכן כאשר ציווה ה' את משה להודיע לבני ישראל שיתקדשו במשך יומיים לקראת מתן תורה שיהיה ביום שישי בשבוע, הוסיף משה רבנו יום אחד, והורה להתקדש במשך שלושה ימים, והסכים הקב"ה עמו ונגלה על הר סיני ביום השבת (שבת פו, ב – פז, א). מתוך עובדה מופלאה זו למדנו על מעמדה של התורה שבעל פה, שאין התורה שבכתב יכולה להתגלות בלעדיה, שהיא המתווכת בין התורה שבכתב העליונה אלינו, ולכן אפילו מתן תורה נדחה ביום על פי תורה שבעל פה, היינו על פי פרשנותו של משה רבנו.
אלא שלכאורה קשה, אם כן מדוע אנחנו אומרים בתפילה שחג השבועות הוא "זמן מתן תורתנו" (שו"ע תצד, א), והלא חג השבועות הוא ביום החמישים לספירת העומר, ואילו אנו קיבלנו את התורה ביום החמישים ואחד לספירת העומר? אלא שבאמת, לאחר שנשלמה ספירת העומר, הגיע היום המקודש שבו זיכה אותנו ה' בתורה, וכך היה בשמיים, שכבר ביום החמישים התורה ניתנה לנו, אלא שאנחנו נזקקנו לעוד יום כדי לקבל אותה בפועל. אבל לדורות נקבע יום מתן תורה לפי היום שאותו קידש הקב"ה למתן תורה, ובו נתנה לנו התורה בכוח (מהר"ל תפארת ישראל פרק כז).[1]
