שתף קטע נבחר

"חולם שבני יצליח לעשות הכל בכוחות עצמו"

ליאור מילר מתמודד כבר שנתיים עם פציעת בנו הפעוט בתאונת דרכים קשה. יחד עם בת זוגו עזב הכל כדי להתמסר לתהליך השיקום הארוך ולמאבק בבירוקרטיה הישראלית: "התעוררות מפגיעת ראש היא מאוד איטית, זה לבנות ילד מחדש". הראיון המלא - ביום שישי במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

"התמונה של הילד שלך שוכב מחובר לכל המכונות חסר אונים היא תמונה קשה. אתה לא מעכל". ליאור מילר (צילום: רמי זרנגר) (צילום: רמי זרנגר)
"התמונה של הילד שלך שוכב מחובר לכל המכונות חסר אונים היא תמונה קשה. אתה לא מעכל". ליאור מילר(צילום: רמי זרנגר)
 

כשהטלפון צלצל ב-5 במרץ 2014, ליאור מילר היה בעבודה, ליווה את עריכת הסרט דוקומנטרי שעשה. "ליאוווור, בוא מהר, תאונה", נאמר לו מהעבר השני של הקו. מילר נסע בבהלה לצומת עמיעד, שם גילה שבנו ניו בן השלוש וחצי נפצע קשה. הילד ישב חגור במושב האחורי באוטו שבו נהגה סבתו בעת שטרנזיט נכנס בהם בעוצמה. הוא ספג פגיעת ראש.

 

"התמונה של הילד שלך שוכב מחובר לכל המכונות חסר אונים, היא תמונה קשה", אומר מילר, "אתה לא מעכל. הייתי בסוג של הלם, אמנם מתפקד, אבל בהלם. ניו סבל מפגיעת ראש, מונח מאוד יבש אבל טומן בתוכו כל כך הרבה משמעויות שלמדתי עם הזמן. פגיעת ראש היא מעין ריסֵט למוח. הזיכרונות בדרך כלל לא נמחקים, אבל לוקח להם זמן להשתחרר מהטראומה. מתחילים מחדש ולאט לאט מגלים את עוצמת הפגיעה. הוא היה מורדם ומונשם במשך שבוע".

 

הליך השיקום היה איטי, כשמילר ובת זוגו גלית מלווים כל רגע. "התעוררות מפגיעת ראש היא מאוד איטית. בסרטים אדם פוקח עיניים ומיד מזהה את כל הסובבים אותו, מחייך ומוציא משפט מרגש מהפה, אבל במציאות זה אחרת. לקח לניו כמעט חודש לחזור להכרה חלקית. הוא לא יכול היה להזיז שום חלק מהגוף, היה מחובר לזונדה במשך חודשיים, ורק אחרי שבלע את הכפית הראשונה של המעדן והבנו שרפלקס הבליעה עובד, הזונדה ירדה והתחלנו להאכיל אותו. זה תהליך שבכל יום עוד משהו מזערי חוזר לתפקוד, הקצב איטי, וזה משהו שהיינו חייבים ללמוד, אחרת אתה לא יכול לנצח. הוא פוקח את העיניים ומתקשר איתך בצורה הכי ראשונית שיש. המילים הגיעו כמה חודשים אחר כך. זה לבנות ילד מחדש".

  

"התעוררות מפגיעת ראש היא מאוד איטית. זה לבנות ילד מחדש" (צילום: רמי זרנגר) (צילום: רמי זרנגר)
"התעוררות מפגיעת ראש היא מאוד איטית. זה לבנות ילד מחדש"(צילום: רמי זרנגר)
 

היום, מצבו של ניו השתפר. "הריגושים והחלומות שלי מאוד פשוטים: שניו יצליח לעשות הכל בכוחות עצמו, שלא יהיה תלוי באף אחד. בשביל זה אנחנו משקיעים את כל זמננו, כספנו וחיינו".

 

מילר, 44, הוא מהפרצופים שהכי מזוהים עם ישראל של שנות ה־90. בימיו הראשונים של ערוץ 2, פתח מעיל בפני יעל אבקסיס בפרסומת של קסטרו, וכל השאר היסטוריה. מדוגמן אלמוני הפך לדוגמן מבוקש, לאחד מכוכבי הטלנובלה הפופולרית "רמת אביב גימל" ולאורח נחשק בכל טוק-שואו - והיו אז הרבה. "זו היתה מעין טראומה", הוא מסכם, "גם בחוויה האישית שלי וגם במה שעברתי מול התקשורת".

 

כי?

"הפרסום היה גדול עליי. באתי משכונה בנתניה, פתאום אני הולך ברחוב וכולם מכירים אותי, זה נורא. 'רמת אביב גימל' כבר לקחה את זה לאקסטרים. הייתי בן 22, ילד, ואף אחד לא יכול להכיל את זה כשזה מגיע אליו בכזאת פצצה".

 

איפה היו עוד קשיים?

"חוסר אמונה עצמית, אם זה בכלל מגיע לך. הרי מה בסך הכל עשיתי. פתחתי מעיל, כולה עוד פנים יפות. מעבר לזה, היו הרבה דברים שפתאום הפסקתי לעשות. אתה לא יוצא הרבה מהבית, וכשאתה יוצא, זה בעיקר בלילה, למקומות של אנשים שיודעים להכיל את זה ושלא יציקו לך".

 

 

ליאור מילר מספר על הטלטלה הגדולה של חייו - ביום שישי במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".

 

 

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: רמי זרנגר
ליאור מילר. "הייתי בסוג של הלם"
צילום: רמי זרנגר
לאתר ההטבות
מומלצים