כשהטלפון צילצל ב־5 במרץ 2014, ליאור מילר היה בעבודה. ליווה את העריכה של סרט דוקומנטרי שעשה. "ליאוווור, בוא מהר, תאונה", נאמר לו מהעבר השני של הקו. מילר נסע בבהלה לצומת עמיעד, שם גילה שבנו ניו בן השלוש וחצי נפצע קשה. הילד ישב חגור במושב האחורי באוטו שבו נהגה סבתו בעת שטרנזיט נכנס בהם בעוצמה. הוא ספג פגיעת ראש.
"הוא היה צריך להתפנות במסוק", מספר מילר, "וביקשתי להתלוות אליו. הטייסים סירבו. אמרו לי לנסוע באמבולנס עד חיפה, מרחק של שעה נסיעה. אבל התעקשתי, לא ראיתי את עצמי עוזב אותו. לא אשכח את הטיסה לשם. אנחנו שוכבים במאונך, שנינו, הריח של הדלק בתוך המסוק. אני מחזיק לו את היד, מבקש ממנו להישאר איתי ומבטיח לו שהכל יהיה בסדר ובוכה ובוכה ובוכה".
עם הנחיתה ברמב"ם, מילר הותקף בטופסיאדה. "את ניו לקחו לחדר טראומה, ואני הייתי צריך לעבור תהליך רישום. אתם רציניים? עכשיו? רישום? ברגע הזה? הכניסו אותי לחדר, נתנו לי מים וניסו להרגיע אותי, להסביר לי את התהליך שאני אמור לעבור. אחרי חצי שעה נכנס פתאום אחד המנתחים ושם לפני טופס שמבקש ממני רשות להוציא לניו את עצמות הגולגולת במקרה שיהיה צורך, כדי להפחית את הלחץ במוח. אני יושב שם חסר אונים ולא מאמין שזה קורה לי. חתמתי ובזמן הזה אני מנסה להשיג את גלית, בת הזוג שלי, כי היא עוד לא ידעה. היא לא ענתה. מתברר שהיא ישנה בזמן התאונה. כנראה שהייתה צריכה להיות באיזה ממד אחר".
בינתיים הכניסו את ניו לטיפול נמרץ, "והתמונה של הילד שלך שוכב מחובר לכל המכונות חסר אונים, היא תמונה קשה. אתה לא מעכל. הייתי בסוג של הלם, אמנם מתפקד, אבל בהלם. ניו סבל מפגיעת ראש, מונח מאוד יבש אבל טומן בתוכו כל כך הרבה משמעויות שלמדתי עם הזמן. פגיעת ראש היא מעין ריסט למוח. הזיכרונות בדרך כלל לא נמחקים, אבל לוקח להם זמן להשתחרר מהטראומה. מתחילים מחדש ולאט־לאט מגלים את עוצמת הפגיעה. הוא היה מורדם ומונשם במשך שבוע".
מה עבר בראש שלך?
"החיים שלך מתנפצים, משתנים ומקבלים ממד אחר. חוסר אונים וחוסר ודאות משתלטים עליך. הכאב והחרדה מפרקים אותך לחתיכות. שעה לפני זה עוד ישבתי בחדר עריכה, מה לעזאזל קרה פה? חשבתי כמה הכל שברירי; שהדבר הכי נורא שיכול הורה לעבור קורה לי עכשיו. שאלתי את עצמי במה אני נאחז ואיך אני אוסף את עצמי ולומד להתמודד עם המצב החדש".
הוא זיהה אתכם כשהתעורר?
"התעוררות מפגיעת ראש היא מאוד איטית. בסרטים אדם פוקח עיניים ומיד מזהה את כל הסובבים אותו, מחייך ומוציא משפט מרגש מהפה, אבל במציאות זה סנריו אחר. לקח לניו כמעט חודש לחזור להכרה חלקית. הוא לא יכול היה להזיז שום חלק מהגוף, היה מחובר לזונדה במשך חודשיים, ורק אחרי שבלע את הכפית הראשונה של המעדן והבנו שרפלקס הבליעה עובד, הזונדה ירדה והתחלנו להאכיל אותו.
"זה תהליך שבכל יום עוד משהו מזערי חוזר לתפקוד, הקצב איטי, וזה משהו שהיינו חייבים ללמוד, אחרת אתה לא יכול לנצח. הוא פוקח את העיניים ומתקשר איתך בצורה הכי ראשונית שיש. המילים הגיעו כמה חודשים אחר כך. זה לבנות ילד מחדש".
* * *
התהליך שהתחיל בשבועיים ברמב"ם, המשיך במחלקת שיקום ילדים בתל השומר. בשני המקומות, אומר מילר, הטיפול היה מסור מאוד. "היום, שנתיים אחרי, אנחנו במקום אחר לגמרי. ניו פייטר, משתפר מיום ליום. הוא מבין הכל, מדבר קצת יותר לאט, אבל ברור, ולוקח לו זמן לפעמים לעשות את הדברים. כמו שהפסיכולוגית בשיקום תיארה לנו: תחשוב שיש לך 100 פועלים בראש ופתאום בבת אחת 20 נעלמים ועכשיו 80 צריכים לעשות עבודה של 100. אבל המוח לומד מחדש ומפצה על זה בדרכים חדשות שהוא יוצר. ניו עוד לא הולך בעצמו, צריך תמיכה של מישהו, יכול לעשות כמה צעדים אבל גם יכול ליפול. לכן צמודות אליו שתי סייעות, והן אדירות ממש".
החיים שלכם התהפכו.
"כן, הריגושים והחלומות שלי היום מאוד פשוטים - שניו יצליח לעשות הכל בכוחות עצמו, שלא יהיה תלוי באף אחד. בשביל זה אנחנו משקיעים את כל זמננו, כספנו וחיינו. כשאני רואה הורים חסרי אחריות בחוץ, זה מוציא אותי מדעתי. הם לוקחים את הכל כמובן מאליו, לא עוצרים רגע להתפעל מהפלא, מהיכולת, אני בכלל חושב שהורים היום פחות ופחות חווים את הילדים שלהם, כולם עסוקים בהישרדות".
היה רגע מרגש במיוחד בתוך התהליך הזה?
"כשהוא הצליח להגיד אבא, יחד כאילו, א־בא, א־מא. יש הרבה רגעים מרגשים. הוא פתאום יכול לשיר איתי שיר באוטו. כשהוא קם לרקוד. כשהוא עשה צעדים ראשונים, ארבעה צעדים ככה לבד".
ונקודות שבירה?
"כשהדברים זזים בקצב איטי, כשהוא לא מצליח לעשות דברים מסוימים. גם היום יש רגעים כאלה. כשאני הולך איתו לגן שעשועים, וואללה, יש צביטה בלב כשאני רואה ילדים אחרים. אבל איך שהצביטה מגיעה, מגיע המבוגר האחראי ואומר, חביבי, זה יקרה. פשוט סבלנות. אם אשאל למה זה קרה לי ולא אחרים, אפסיד במלחמה הזו".
התמודדות כזאת היא גם מבחן לזוגיות.
"מבחן עצום. לא רק שהצלחנו לשמור עליה, היא פשוט התהדקה, גדלה למקומות אחרים. אם גלית לא תהיה הפרטנרית שלי בחיים, אני לא חושב שתהיה לי פרטנרית אחרת".
כעסת אחרי מה שקרה? שאלת, למה אני?
"היה בי כעס עצום שהופנה לאלוהים, 'מה עשית לי?' אבל עם הזמן הכעס הפך להודיה גדולה, על ההזדמנות השנייה בקבלת החיים שלו. מה אלוהים קשור לזה? החיים הביאו את זה וכנראה לא סתם. זה שיעור גדול עבורי, ובמה אני לא יודע. כן למדתי על עצמי שאני מסור, חזק, וחשבתי שאני פחות. נחוש, פייטר, שורד, אוהב ואבא טוב - זה מה שגלית אומרת. גם בורכנו במשפחה שעומדת מאחורינו, בתמיכה שיש לנו מהחברים. מבחינה כלכלית לשקם מישהו זה עסק נורא־נורא יקר".
יקר ומסובך. גם מילר וגם אשתו הפסיקו לעבוד כדי להקדיש את כל זמנם לטיפול בניו. באין הכנסות, נאלצו לקחת הלוואות מהבנק ומבני משפחה. לקושי הבסיסי הזה, אומר מילר, נוספו המכשולים שהערימה בפניהם החברה שבה היה מבוטח הרכב הפוגע, חברת הפניקס, בנוגע לכיסוי עלויות השיקום. "מה שמעניין אותה זה לא בדיוק השיקום של הילד ואילו טיפולים נכונים עבורו", הוא טוען, "אלא כמה כסף זה עולה להם וכמה שפחות יותר טוב. כל ההתנהלות שלהם היא בושה וחרפה. הם ריגלו אחרינו, צילצלו לאמא שלי והתחזו לנציגים של ביטוח לאומי, 'שמענו שגלית וליאור חזרו לעבוד'. הם שולחים שליחים כדי לבדוק שבאמת אתה לא עובד עליהם. לא מספיק שאתה בא עם מסמכים של טובי המומחים. הכל כדי להוכיח שאנחנו מבלפים או מסלפים את העובדות. העימות מולם מתסכל ומתיש".
תסביר.
"בתוך כל האינטנסיביות שבה אנחנו נמצאים מאז התאונה, אנחנו צריכים גם להגיע לבית המשפט ולהקיז דם, לאסוף נתונים, ראיות, להסביר ולהוכיח למה אנחנו לוקחים אותו לטיפול כזה או אחר. זו עוד מלחמה שבה הביטוח מנסה להוכיח שאתה מבזבז לו את הכסף. בתקופת השיקום בתל השומר הם אומרים לך, 'למה שני ההורים היו צריכים להיות מהתחלה עם הילד? מספיק אחד! ושהורה אחד יחזור לעבוד'".
והתשובה שלך?
"אתה רואה את גלית, שהיא מעצבת פנים והייתה באמצע כמה פרויקטים, יושבת בסבבה עם הלקוחות או משרטטת ומעצבת בזמן שהילד שלה שוכב חצי בהכרה? איך אפשר? מעניין אם מנכ"ל הפניקס או עורכי הדין שמייצגים אותם היו יכולים להמשיך במצב כזה את החיים כרגיל. אני חלילה לא מאחל להם את זה, אבל למה האטימות הזו, חוסר הרגישות, קהות הלב?"
חזית נוספת של התכתשות מול חברת הביטוח, מספר מילר, הייתה בנוגע למסגרת החינוכית של ניו. "היום הוא באותו גן שהיה בו קודם, וגם זו הייתה מלחמה, כי בחברה הם שולחים אותך למקום שלא יעלה להם כסף. טובת הילד בכלל לא רלוונטית. זה אבסורד".
מה התובנות שלך מזה?
"מאוד חשוב שלמשפחה שעוברת כזה דבר יהיה עורך דין מצוין. היה נפלא אם חברת הביטוח הייתה שותפה לשיקום מרצונה, כי אכפת וחשוב לה. הרי ככל שהילד ישתפר וישתקם, בסופו של דבר העלויות שלה יהיו קטנות יותר, אז למה למרר את החיים למשפחות? מדוע לא להקל? כשהמניע שלך הוא רק כסף, אתה הופך להיות נכה רגשית".
מחברת הפניקס נמסר בתגובה: "הפניקס מזדהה עם כאבה של המשפחה בימים לא פשוטים אלה ומאחלת שהעתיד יביא עימו בריאות וימים קלים יותר. יחד עם זאת, החברה לא נוהגת לדון מעל גבי העיתון בנושאים שנדונים בבית המשפט ולכן לא תתייחס לדברים שנאמרו על ידי מר מילר".
* * *
מילר, 44, הוא מהפרצופים שהכי מזוהים עם ישראל של שנות ה־90. בימיו הראשונים של ערוץ 2, פתח מעיל בפני יעל אבקסיס בפרסומת של קסטרו, וכל השאר היסטוריה. מדוגמן אלמוני הפך לדוגמן מבוקש, לאחד מכוכבי הטלנובלה הפופולרית 'רמת אביב גימל' ולאורח נחשק בכל טוק־שואו - והיו אז הרבה. "זו הייתה מעין טראומה", הוא מסכם, "גם בחוויה האישית שלי וגם במה שעברתי מול התקשורת".
כי?
"הפרסום היה גדול עליי. באתי משכונה בנתניה, פתאום אני הולך ברחוב וכולם מכירים אותי, זה נורא. 'רמת אביב גימל' כבר לקחה את זה לאקסטרים. הייתי בן 22, ילד, ואף אחד לא יכול להכיל את זה כשזה מגיע אליו בכזאת פצצה".
איפה היו עוד קשיים?
"חוסר אמונה עצמית, אם זה בכלל מגיע לך. הרי מה בסך הכל עשיתי. פתחתי מעיל, כולה עוד פנים יפות. מעבר לזה, היו הרבה דברים שפתאום הפסקתי לעשות. אתה לא יוצא הרבה מהבית, וכשאתה יוצא, זה בעיקר בלילה, למקומות של אנשים שיודעים להכיל את זה ושלא יציקו לך".
וזה קרה עוד לפני דור הסלפי.
"הייתי מת. הייתי מת. קראתי אצלכם את הראיון עם אסף אמדורסקי וזה כל כך דיבר אליי. איך שהוא מתאר את זה שאתה כאילו שייך לכולם, ש'בוא הנה', שכל אחד יכול להגיד עליך מה שהוא רוצה, 'חרא שיר, שיר טוב, אתה מהטלוויזיה, אתה מזה'. כל הזמן מציקים לך. מחיר החשיפה בארץ הוא מאוד תובעני. הכל מותר ונגיש ואין נימוס בכלום. בן אדם מחליט שהוא רוצה תמונה ולא חשוב מה אתה עושה כרגע, אולי אתה בשיחה אינטימית עם מישהו או סתם קורא או מקשיב למוזיקה? זה ממש לא מעניין אותו. או שהוא חייב לזרוק לי איזו הערה, אתה גבוה, אתה לא נחמד, למה אתה עם פרצוף חמוץ, מה זה השיער הזה, הזדקנת. ועוד כל מיני".
לא כיף.
"לפעמים זה אפילו סיוט. לא נעים שעומדים לך מתחת לבית. בארצות־הברית הכסף שאתה מרוויח מאפשר לך לברוח. לקנות איזה בית על צוק. פה, מה אתה יכול לעשות? נניח שזכית באיזה תוכנית, קיבלת מיליון שקל. לאן תברח?"
כמה קיבלת על הפרסומת בקסטרו?
"900 דולר".
יצא לך לראות את הפרסומת לאחרונה?
"כן, לא מזמן, כי אני מפתח עם חברים רעיון לסדרת אינטרנט עם פלאשבקים מהעבר שלי. זה לא עשה לי משהו מיוחד. אבל יצא לי לראות כל מיני דברים אחרים שעשיתי, וזה פשוט אלוהים ישמור".
מה למשל?
"'רמת אביב גימל'. לא ראיתי אף פרק בזמן אמת. ביוטיוב יש כל מיני קטעים ואני מסתכל ואומר לעצמי, 'לא זוכר שעשיתי כזאת סצנה, זה כאילו לא אני. אני נראה שם כמו איזו פטרייה. אני אוהב את הלוק שלי היום יותר".
מילר יצא מהפרסומת ההיא עם מעט כסף, הרבה פרסום וגם סיפור אהבה. הוא ואבקסיס היו מהזוגות היפים של התקופה, עד שהתגרשו בתחילת העשור הקודם. בנם המשותף, מורי, הוא כיום בן 18, משרת בצבא כאיש סאונד של להקות צבאיות, "והוא גם די־ג'יי מעולה", מפרגן האב. "הלוואי שהיה לי פרומיל מהכישרון שלו".
יעל סייעה לך בשנתיים הקשות האלה?
"יעל תמיד עוזרת, כמובן שגם בכל התהליך הזה עם ניו. היא מעבר לחברה, היא חלק מהמשפחה. גם כשנפרדנו, הקשר איתה היה נפלא. היום היא חברה של גלית. כשהאנושיות וטוב הלב בראש סדר העדיפויות שלך, אין סיבה שדברים לא יסתדרו".
את גלית הכיר לפני שבע שנים. "זה קרה בסדנת שתיקה. הגעתי כי הייתי צריך להתנקות".
איך מפלרטטים בסדנת שתיקה?
"יצא לנו לקשקש. הפרנו את הכללים בעדינות ומאז אנחנו יחד. לא הספקנו להתחתן, אבל כנראה שזה יקרה השנה".
* * *
בשנים האחרונות מילר עוסק בעיקר במוזיקה, מכל מיני זוויות. "סגרתי לא מזמן מעגל עם קסטרו, שהזמינו ממני מוזיקה לחנויות", הוא מפרט. "עכשיו אני עושה רימיקס למארינה, ולפני יומיים פגשתי את נינט ואמרתי לה שאני ממש רוצה לעשות משהו בשבילה. היא מאוד שמחה ונראה לי שזה יקרה. כדי־ג'יי אני מנגן בעיקר באברקסס בתל־אביב, שהוא הבית שלי כמעט 20 שנה". לא מזמן הוציא סינגל ראשון של מוזיקה אלקטרונית מתוך מיני אלבום שיוציא בקרוב. "ומאוד הייתי רוצה לעשות תוכנית רדיו של מוזיקה אלקטרונית", הוא אומר.
ממשחק התנתק כמעט לגמרי. עבר לצד השני של המצלמה, "וכרגע אני מצלם סרט דוקומנטרי על תהליך השיקום של ניו". את תפקידו האחרון על המסך רשם לפני כארבע שנים בסרט 'מלח ים' של איתי לב. "זה לא תלוי רק בי, אתה יודע".
תסביר.
"לא מצאתי תפקידים שממש מתחשק לי לעשות, וגם כשמצאתי אז כנראה עשיתי אודישן חרא. השנתיים האחרונות בכלל לא רלוונטיות, אבל גם לפני כן זה לא קרה ואני לוקח אחריות על זה. יש עליי סטיגמה בתעשייה, שוואללה, אני כאילו לא משתף פעולה, לא אוהב לעשות יחסי ציבור, לא אוהב לקחת חלק במשחק. וגם יכול להיות שאני חרא שחקן. לא יודע".
רוצה לחזור למשחק?
"כן, מאוד. אני מחפש תפקידים מאתגרים. אני יכול להגיד לך שזכיתי בעבר לקבל תפקידים שלא הייתי ראוי להם, מכיוון שהייתי פופולרי. ב'רמת אביב גימל' סביר להניח שהייתי השחקן הכי פחות טוב".
מפיקי ריאליטי מתדפקים על הווטסאפ של מילר כמעט מדי חודש. אחד הוא כבר עשה, 'רוקדים עם כוכבים'. להצעות הבאות סירב. "מציעים לי לעשות את כל הטראש ריאליטי", הוא מסביר. "הציעו לי מכל תוכנית שרק תבחר. את 'המירוץ למיליון' אני שם בנפרד. לשם כמעט הלכתי עם גלית, אלא שאז קרה הכל".
מה אתה עונה בדרך כלל למלהקים שפונים אליך?
"שאם יש להם מיליון שקל, אני אבוא לפגישה. זה הרי לא יקרה. בעצם, אולי בעוד חמש שנים, כשהנזקקות של האנשים לטראש תתעצם ויצטרכו עוד ועוד מתמודדים. אני אומר, אם אתה כבר הולך לרדת לסחלה של הסחלה של הסחלה, אם אתה כבר הופך להיות, סליחה על הביטוי, זונה - אז לפחות שיהיה בזה כסף גדול".
לדוגמנות היית חוזר?
"לא אעשה קמפיין ב־5,000 דולר. זה לא שווה. רק אם תהיה הצעה גבוהה באמת. אגב, אני חלש מאוד באופנה. אין לי שמץ של מושג בזה. לובש ג'ינס, טישרט נחמדה, איזה סוודר שנוח לי ונעליים. זהו".
הגיל מטריד אותך?
"ממש לא. מטריד אותי שלא אנצל את הזמן שלי נכון, שאהיה מת מהלך בתוך החיים".
היו רגעים שהרגשת ככה?
"יש רגעים כאלה. כל לילה, כשאני הולך לישון, אני באמת לא יודע אם אני אקום בבוקר. אני פשוט לא רוצה להיות יהיר מול החיים בצורה כזאת שאני יודע באופן ודאי שאקום אליהם בבוקר. אני מכבד כל רגע שיש לי פה. כשאני פותח את העיניים ושומע את הקול של ניו, אני אומר, בוא'נה, תודה".
אירועים כמו זה שאתם עברתם גורמים לפעמים לאנשים להתקרב אל הדת. זה קרה גם לך?
"באוטו, כשנסעתי כמו משוגע למקום התאונה, נדרתי נדר שאם אלוהים לא לוקח לי את הילד, אני מניח תפילין כל בוקר".
עמדת בו?
"אחרי שלושה חודשים ביקשתי מאלוהים להפסיק, כי הרגשתי שהנדר הזה לא נכון עבורי. אמרתי לו שאם אני טועה, שייתן לי סימן. והוא לא נתן סימן, אז כנראה שאני לא טועה. אני מקדש אותו בדרך אחרת - באנושיות, בחמלה, באהבה, בטוב לב, בנתינה ובשמחה. זו האלוהות בעיניי. היו לי אגב מפגשים מעניינים עם האלוהות".
למשל?
"בזמן שאני מחזיק לניו את הראש ועושה מעין תקשור, היא אמרה לי, 'בעזרת כוחך ואמונתך יתחוללו ניסים'. שמעתי את הקול בבירור. ויום אחד עלה מולי פרצוף זועף, אפור, עם עיניים אפורות, שיער לבן, טלית כזאת לבנה, נדמה לי שזה היה משה רבנו".
מכיר את השורה בשיר של טונה, "כמו ליאור מילר, גם זה יעבור"?
"אחלה שיר. הוא צודק. הכל עובר. כבוד להיות בשיר טוב. זה נורא הצחיק אותי".
