הציור שבישר את מותו של ואן גוך

מרי טומפקינס לואיס היא מבקרת והיסטוריונית אמנות אמריקאית. היא ערכה וכתבה ספרים על סזאן ועל התנועה האימפרסיוניסטית באמנות.

לציור האחרון שצייר אמן יכול להיות מעמד מיתולוגי בגוף העבודה שלו. הציור "שדה חיטה עם עורבים", שוינסנט ואן גוך צייר ימים ספורים לפני שהתאבד ב־29 ביולי, 1890, ותלוי כיום במוזיאון ואן גוך באמסטרדם, הוא בעל מעמד כזה.

הפאלטה הצבעונית, משיכות המכחול הסוערות, הקומפוזיציה המתפתלת והעורבים השחורים המאיימים - כל מרכיבי הציור גרמו להיסטוריון האמנות האמריקאי המוערך מייר שפירו לתאר אותו כ"הצהרתו העמוקה ביותר" של האמן ההולנדי המיוסר, ו"ההגנה האחרונה הנואשת שלו מפני התפוררות". אלא שחוקרים מהעת האחרונה מטילים ספק בכרונולוגיה של היצירות האחרונות שלו, ושינו באופן יסודי את הבנתן. 132 שנים אחרי מותו של הצייר ההולנדי, ראוי להעניק מבט נוסף ל"שדה חיטה עם עורבים" של ואן גוך, החשוב כמעט כמו ציור אחר שלו, "ליל כוכבים", משנת 1889.

המקום בו צייר ואן גוך את הציור

ואן גוך הגיע לאובר־סור־אוּאז, בצפון מערב לפריז, ב־20 במאי, 1890. לאחר שבילה שנתיים בדרום צרפת, בפרובנס, כולל כמה חודשים במוסד פסיכיאטרי בסן רמי דה פרובנס בעקבות התמוטטות נפשית, עבר לכפר בעצת אחיו תיאו, סוחר אמנות בפריז. ואן גוך שהה באובר־סור־אוּאז במשך 10 שבועות. השהות כללה כתיבה של עשרות מכתבים לתיאו ופרץ יצירה אדיר: הוא צייר בקיץ הזה יותר מ־70 ציורים.

לציור המתעד שדה חיטה תחת שמיים בגוון כחול קובלט, מנוקדים בעננים, היו אינספור תקדימים בעשייתו של ואן גוך. התקדימים מספקים רקע חשוב להבנת הציור הזה ולהשפעתו על הצופים. ואן גוך צייר את הנופים ההולנדיים המוקדמים שלו תחת השפעת המאסטרים הגדולים של הציור. ציוריהם תיארו שדות נטועים או לאחר הקציר, והדהדו רעיון פנתיאיסטי (תפיסת עולם על פיה הטבע והאל הם יישות אחת): טוב הארץ ניתן משמיים.

ציורי שדות החיטה שצייר ואן גוך ב־1887, היישר מהטבע באיל־דה־פרנס, עם הגוונים השמשיים והמגע העדין והאוורירי, הם הפרשנות שלו לאימפרסיוניזם צרפתי, שהיה אז סגנון חדש.

הרגשות העזים המוקרנים על הציור

תחת השמש היוקדת של דרום צרפת, בין השנים 1889-1888, ציורי שדות החיטה שלו הפכו לבוהקים, עם משיכות מכחול ריתמיות ואופק רחוק. לעיתים היו להם גם הקשרים לחזיונות שחזה. כפי שסיפר במכתבים הרבים, ואן גוך חזה את הנצח כ"אדמה שטוחה רחבה מאוד" עם "שדות חיטה שקצרו אותם, מוכפלים עד אינסוף, הזורמים כמו פני הים לעבר האופק". כשהיה כלוא בתא שלו בסן רמי דה פרובנס, חש תחושות אחרות: אופיו ההרסני והאלים של הטבע הוצג כ"שדה חיטה, קרועה ומוטחת לאדמה לאחר סופה". למרות שלעתים ביצירות מטפוריות כאלה דמות אדם נוטע או קוצר יכולה, כפי שהבחין ואן גוך עצמו, להתייחס לאופי המחזורי של החיים, גם הנוף עצמו ללא דמויות מהווה קרקע תמטית פורייה מאוד. כמו הנוף של שמי לילה זרועי כוכבים, הדימוי של שדה חיטה רחב הפך למסך מוחשי עליו יכול היה ואן גוך להקרין את הרגשות העזים שחש כשיצא לטבע.

אילו ציירים השפיעו על האמן?

למרות שהציור לרוב נידון באופן מבודד, הוא תוכנן להיות אחד מ־13 בדים אופקיים, פורמט סדרות שהיה אז באופנה. הערצתו של ואן גוך לנופים הפנורמיים הכפריים שצייר הצייר הצרפתי שארל־פרנסואה דוביני, שחי וצייר באובר־סור־אוּאז, ולציורי הקיר האחרונים של הצייר הצרפתי פייר פיבי דה שאבאן, אולי השפיעה על החלטתו לאמץ את הרעיון של סדרת ציורים.

מכתביו של האמן גם מבהירים וגם מסבכים את קריאת הציורים שצוירו באובר־סור־אוּאז. ב־10 ביולי, מתאר ואן גוך את שני הציורים האחרונים שסיים לאחרונה: "שדות רחבים של חיטה תחת שמיים סוערים", המבטאים "עצב ובדידות קיצונית" - משפט שצוטט לעייפה בהקשר לציור "שדה חיטה עם עורבים".

אבל באותו מכתב הוא מקווה שהציורים החדשים שלו כקבוצה יביעו את "מה שאיני יכול לבטא במילים: הבריאות והכוח המחדש שאני מוצא בחיי הכפר". בעצם הוא מזמין אותנו להסתכל על הציורים שצוירו באובר־סור־אוּאז לא כעל יצירות נפרדות, אלא כעל חלקים מאנסמבל אחד גדול.

המאפיינים הבולטים בציור

ב"שדה חיטה עם עורבים" ישנם המאפיינים המוכרים בעבודותיו של אן גוך: משיחות מכחול עצבניות, מודגשות, צבע עבה המונח בשכבות רבות, שדות אדומים מדם שלא מובילים לשום מקום בחלל קלסטרופובי, שמיים כחולים־שחורים, טרודי עננים באופן בלתי מוסבר, וכמובן, העורבים השחורים המנקדים את השמיים.

בלי להתייחס לנכונות או אי נכונות הפרשנות של שפירו, התיאור שלו מצליח ללכוד את ההשפעה המכשפת של הציור. אלא כשמסתכלים עליו תלוי בין ציורי אופק אחרים של ואן גוך - נוף בין ערביים פיוטי של שביל כפרי; תקריב כמעט מופשט של שורשי צמחים; ושדה חיטה נרחב, רגוע ומאוזן באופן מוזר - "שדה חיטה עם עורבים" נראה כמו שואן גוך התכוון שיראה: רק האקורד הצורם ביותר בסימפוניה של כוחות הטבע, שהעסיקה את האמן זמן רב. המוות הטרגי שלו לא נראה קשור לכאן.