אנו נמצאים, בערך, באמצע הדרך לקבלת התורה. ספרנו כבר יותר משלושים יום, ואנחנו ממשיכים וסופרים עוד יום ועוד יום ומתקרבים ליום המיוחל, שבו אנחנו מקווים לזכות להארה גדולה מהתורה, לקבל את התורה במתנה – בחג מתן תורה.

ידועה השאלה: מאחר והספירה מבטאת געגועים וצפייה ליום הגדול, ליום המיוחל, למה אם-כן, סופרים בסדר עולה – יום אחד, שני ימים, שלושה ימים וכו'? הרי בדרך כלל, מי שמחכה לאיזה דבר גדול, ליום חשוב וכד', הוא לא סופר כמה ימים עברו, אלא סופר כמה ימים נשארו עד לאותו יום מיוחל. כגון: חתן המחכה ליום חופתו, בכל יום שעובר, הוא סופר: נשארו רק שבועיים, נשאר שבוע וששה ימים, נשאר שבוע וחמשה ימים וכן הלאה, עד ליום שבו הוא מתרגש בידעו, שהנה, רק יעבור עוד יום אחד, והוא יהיה תחת חופתו.

ראיתי הסבר נפלא על זה מהרב פינקוס זצ"ל, שמתוכו נלמד על הפנימיות של ההמתנה והספירה, שהיא איננה המתנה וספירה רגילה, כמו של אותו חתן המחכה לחופתו, אלא יש בה בהמתנה של כל יום ויום חשיבות גדולה, על מנת לקבל בסוף הספירה, את המתנה הגדולה. וזה תוכן דבריו:

משל לאיש עני, שהודיעו לו, שעוד חמישים יום, הוא יקבל מתנה גדולה – לדוגמא: מליון דולר. בשביל אותו עני, כל יום מארבעים ותשעה הימים, הוא רק הפרעה, מחסום, שהלואי שיעבור כבר. הוא רק מחכה שיעברו כבר הימים, והוא יקבל את המתנה. לכן, כל יום שעובר, הוא מוחק אותו: הנה, עבר עוד יום שמבדיל ביני לבין הישועה, ונשארו רק כך-וכך ימים.

לעומת זאת, אילו היו אומרים לו, שבכל יום ויום שעובר, הוא צריך לעשות פעולה מסוימת, שעליה הוא יקבל זיכוי של עשרים אלף דולר, והוא לא יקבל אותם בפועל, אלא רק אחרי שיעברו חמישים יום כאלה, אז הוא יקבל את כל הסכום בבת-אחת – מליון דולר. אותו אדם, לא מזלזל בימים שבינתיים, בשבילו הימים הללו אינם דבר המבדיל בינו לבין הישועה, אלא אדרבה – הם שגורמים את הישועה, בכל יום ויום כזה, תלויה הישועה שלו, ולכן, הוא סופר את הימים אחד לאחד – עוד יום, עוד עשרים אלף דולר, עוד יום, עוד עשרים אלף דולר. כל יום מקדם אותו לקראת המתנה הגדולה!

כך הוא להבדיל, בנמשל – בימי הספירה, הספירה שאנו סופרים, אינה ספירה כזו, שממתינים מתי יעברו כבר הימים שמבדילים בינינו לבין הישועה, אלא, לכל יום ויום שסופרים יש חשיבות וחביבות אצלנו, מאחר ובכל יום ויום שסופרים עם הכוונה הנכונה, כמו שנבאר, בונים כלים נפלאים לקבל על-ידם את התורה, ולכן כל יום ויום הוא רצוי ואהוב, ולכן סופרים כל יום ויום בסדר עולה ומצטבר, להראות שעל-ידי הספירה אנחנו צוברים 'נקודות', ובונים בניינים נפלאים, שיבואו לשלמות שלהם, ביום מן תורה הבא עלינו לטובה.

כאשר זוכים לדעת את החשיבות של כל יום שסופרים, ולספור את הימים בחשק ובכיסופים, רק אז הספירה מקבלת את המשמעות וכח האמיתיים שלה, בלי זה, הספירה לא מובנת – סתם לספור ימים? זה מה שהבורא רוצה מאיתנו? אלא, בודאי עיקר כוונת הספירה היא לבנות את ההתרגשות והציפייה למתן תורה, ובכל יום שמתגעגעים בו לקבלת התורה, מתקנים את המידה הרוחנית, ואת הספירה של אותו היום, כי מתקנים את המידה על ידי מדת האהבה והרצון, שהם עיקר תיקון כל המדות כולן.

כי אי אפשר בשום אופן לקבל תורה, בלי אהבת התורה, ולכן הרצון והאהבה לתורה, זה עיקר הכלי לקבלת התורה. והדרך להגביר את אהבת התורה, היא על ידי שלומדים עוד ויודעים עוד, שזה נותן לאדם אהבה לתורה. כי לפני שלומדים את התורה, לא יודעים מה כתוב בה, ואז בודאי לא יכולים לאהוב אותה. וגם כשלומדים, ולא ממש מבינים, זה יותר מחיצה בין האדם לתורה, וקשה לו לאהוב אותה מאחר ואינו מבין את נפלאותיה. אבל ככל שלומד עוד ומבין עוד, מתחזק הקשר של הלומד לתורה, ומתגברת אצלו האהבה לתורה, וכך עוד ועוד, מדרגה אחר מדרגה, כמו שרואים אצל כל גדולי התורה, את האהבה העזה שיש להם לתורה.

לא יתכן שאדם יבקש לקבל תורה, ויצהיר שהוא אוהב את התורה, אם הוא לא מוסר את עצמו ללמוד אותה. הקדוש-ברוך-הוא יגיד לו: אתה רוצה תורה? לא ראיתי שיש לך קשר לתורה, וכל-שכן אהבה לתורה…וגם מי שלא יודע ללמוד, זה לא יכול היות תירוץ, כי אם היתה לו אהבת תורה, הוא היה תופס את התורה, וממשש אותה, וחוקר בכל כוחו להבין משהו ממנה, והולך לתלמידי חכמים שיבארו לו אותה, ומתפלל ומבקש שיפתחו לו מעיינות החכמה להבינה וכו' – זה נקרא שאוהב את התורה.

לכן, בימי הספירה כל אדם צריך עוד יותר ויותר לחזק את הקשר שלו עם התורה, ללמוד בכל כוחו, לנסות יותר להבין, יותר לזכור, יותר לקיים וכו', יותר להתפלל ולחזק את הרצון מיום ליום, עד שבליל שבועות, לא ישנים כל הלילה ומתגעגעים ומצפים לאשמורת הבוקר, לקבל את התורה מה' יתברך, ולא כמו שהיה בקבלת התורה במדבר, שעם-ישראל ישנו, והיה צורך להעיר אותם כדי לקבל תורה – ככה מחכים לקבלת תורה? בשינה?

זה מסביר מדוע הקדוש-ברוך-הוא כפה עליהם הר כגיגית, דהיינו שהכריח את עם-ישראל לקבל את התורה. משום שלא היה להם רצון חזק וכיסופים לקבל את התורה, שלכן הם היו מסוגלים לישן. אדם שמחכה ומצפה לדבר שהוא אוהב אהבה עזה עד כלות הנפש, לא יכול להירדם בלילה, והעובדה שהיו צריכים להעיר את עם-ישראל כדי לקבל את התורה, זה מראה שלא היתה להם אהבת תורה – הם לא ספרו את ספירת העומר, כמו שצריך, עם כיסופים וגעגועים, לכן הם קיבלו את התורה בכפיה. ואילו היו סופרים כראוי את ספירת העומר, ועומדים כל הלילה ומצפים ומתגעגעים לקבלת התורה, לא היה צריך לכפות עליהם את התורה.

התורה היא נצחית, וקבלת התורה חוזרת על עצמה של שנה ושנה, ולכן אנחנו צריכים ללמוד ולא לחזור על אותה טעות ואדישות, אלא לספור את הימים בגעגועים, ולדעת שכל יום שזכינו לספור ולהתגעגע בו לתורה ולעסוק בו בתורה ככל יכולתנו, הוא חשוב ויקר מאוד, שבונה לנו את הכלים לקבל את התורה, וכל אחד, כפי אהבת התורה שיזכה להתעורר אליה ולהמשיך על עצמו, כך יזכה לקבלת התורה באהבה וברצון, בלא כפיה ועבדות, אלא בחירות אמיתית, במוח גדול, בדבקות והתעלות.

יהי רצון שנזכה לספור כל יום בכוונה הראויה, ולתקן את כל הכלים והמדות והספירות, בחסד והאהבה, ברצון והשתוקקות, ונזכה קבלת התורה באהבה ורצון בשלמות, ובזכות זה נזכה לביאת משיח צדקנו ולבניין בית מקדשנו ולגאולה שלמה במהרה בימינו. אמן ואמן.