הזמן הצהוב

80 שנה חלפו מאז היה סימן הצהוב מזוהה עם יהודי, שבוי, אסיר נחות, ועוד.

כל כך נצרבה בנו התודעה ההיסטורית הזו, שכמעט שום שיקול גרפי אחר (צבע אופטימי, חם, שמח) לא גבר על כך ולא שחרר את הצהוב לשימוש יומיומי.

והנה פרץ לחיינו הסרט הצהוב. על היד, על הרכב, על עצים - בכל מקום.

מעטים הצבעים שהסימבוליקה שלהם סותרת את עצמה כל כך, כמו הצהוב. מצד אחד הוא נתפס בתרבויות השונות כצבע של ריקבון, קנאה ורכילות שערורייתית ("עיתונות צהובה"), ומצד שני, הוא צבע חם המזכיר שדות חמניות, נרקיסים, ובכלל את השמש הישראלית החזקה. משהו שבין סכנה להתחדשות.

הבולטות שלו בשטח נראית גם באפודים הצהובים המצויים אצל כל אחד ברכב, ובשלטי אזהרה המתריעים על שימוש בחומרים שונים. בניו יורק המוניות צבועות בצהוב, וכך גם האוטובוסים של הילדים. אי אפשר להתעלם ממנו.

אבל אצלנו יש סיפור אחר.

כל סטודנט לעיצוב יודע כי צבע אינו רק מה שרואים, אלא - ובעיקר - מה שהוא מייצג. לא משנה עד כמה יהיה בולט ברקע, או חם ואופנתי. אצלנו סימן צהוב על בגד לקוח מדור אחר, ואם כבר להתכתב עם טלאי, אז בשימוש מדוד ועם המון רגישות. זה הסיפור שלנו, או לפחות אחד הסיפורים שלנו.

בשנות ה־80, כשישראל עלתה לגמר האירוויזיון שהתקיים בגרמניה, עם השיר "חי" ("עם ישראל חי"), היה זה שיקול אמיץ של דורין פרנקפורט להלביש את הלהקה בצבעי צהוב על מלא. הרעיון היה לתרגם את מילות השיר לצבע ולהביע את כושר ההישרדות היהודית ואת ניצחון הרוח.

נרטיב אחר של הצהוב מגיע מכיוון אחר ומתחבר לאישה המצפה לחייל שלה שישוב. בימי מלחמת האזרחים היו הנשים האמריקניות מחכות לאהוביהן בצעיף צהוב או בסרט צהוב בשיער. סרטים צהובים נתלו גם על גזעי העצים בחצרות הבתים של לוחמים אמריקנים שלחמו בעיראק, וכך עד שובם הביתה. בשנות ה־90 היו אלה נשות תנועת "ארבע אימהות" שלחמו עבור היציאה מלבנון בשלטים בצבע צהוב. גם תנועת "אימהות נגד הכיבוש", שנולדה בראשית שנות האלפיים וקראה להוציא חיילים מהשטחים, השתמשה בצבע הצהוב.

מעטים הצבעים שהסימבוליקה שלהם סותרת את עצמה כל כך, כמו הצהוב. מצד אחד הוא נתפס בתרבויות השונות כצבע של ריקבון, קנאה ורכילות שערורייתית ("עיתונות צהובה"), ומצד שני, הוא צבע חם המזכיר שדות חמניות, נרקיסים, ובכלל את השמש הישראלית החזקה. משהו שבין סכנה להתחדשות

סרטים צהובים חולקו בצמתים גם על ידי מטה המאבק להחזרת גלעד שליט ב־2011, ולפני כשנתיים היה זה שמחה גולדין, אביו של החייל הדר גולדין ז"ל, שקרא להוסיף סרט צהוב לדגל ישראל לקראת יום העצמאות.

השבוע חברו להם שני נושאי הענק הללו המצויים בליבת היותנו ישראלים: ציפיית האימהות לשובם של הבנים והבנות, וזיכרון השואה ומשפטי ה"לעולם לא עוד".

ומבלי להרגיש, הפעם הסרט הצהוב תפס, ובגדול.

תיאור מראות הטבח ביישובי העוטף במונחים של אושוויץ, לצד תמונות של ילדים ותינוקות בשבי, החזיר את הסימן היהודי שממנו חמקנו לקדמת הבמה תחת האמירה - כולנו יהודים, סרט צהוב על היד, אבל הפעם ננצח.