המשמעות המקורית של חנוכה

מדוע קבע יהודה המכבי את החג? מה היו הגורמים הדתיים והפוליטיים שהניעו את המכבים לקדם אותו ברחבי יהודה והגולה?

הדפסה
שיתוף
הדפסה
שיתוף

סיפור חנוכה (פרט), מאת אורי שרמן 1985. קרדיט: אוסף מאגנס לאמנות יהודית, אוניברסיטת ברקלי.

לחנוכה יש היסטוריה מיוחדת. הרגשות הדתיים של מי שקראו לחגוג את החג משתקפות במקורות יהודיים מוקדמים מהמאה השנייה לפני הספירה - מקבים א, מקבים ב ואגרות המקבים שבו נפתח מקבים. עדויות אלו, שחלקן מתוארכות בערך לימי יהודה המקבי, חושפות שבית המקדש היה מוקד החג.

חג החנוכה לא היה זו רק חגיגה של ניצחון צבאי על הסלאוקים, אלא חגיגה דתית שהשיבה את בית המקדש ללבו עם ישראל, מצוותיו ואמונותיו. הדבר בא לידי ביטוי בדרך שבה מתאר מקבים א את יראת השמיים של יהודה וחסידיו ביחס לבית המקדש וטהרתו, כמו גם בהדגשת אדיקותו הדתית של יהודה באופן כללי במקבים ב. בה בעת, המקבים והחשמונאים שבאו אחריו התעקשו שהיהודים בגלות ימשיכו לחגוג את החג מדי שנה, פעולה שנבעה גם מסיבות פוליטיות ונועדה לחזק את שלטונם.

רקע היסטורי לחנוכה

זמן קצר לאחר שיהודה המקבי הביס את הצבא הסלאוקי בבית צור וליסיאס וצבא יוון הסורי נסוג מיהודה, נכנסו המקבים לירושלים. בכ"ה בכסלו, 164 לפני הספירה, טיהר יהודה את בית המקדש. זו הייתה נקודת מפנה מכרעת בתולדות היהודים בכלל. בנקודה זו החל תהליך העצמאות של יהודה, ושל המקדש בירושלים בפרט, מהאימפריה הסלאוקית. מכאן ולאורך המאות הבאות ילכו ויתעצמו העושר והחשיבות של המקדש בירושלים.

יהודה נכנס לירושלים ולבית המקדש בהזדמנות הראשונה שהייתה לו, בחודש כסלו. כתובת מבבל מעידה שאנטיוכוס אפיפנס הרביעי מת בכסלו בשנת 164 לפני הספירה. איננו יודעים היכן הוא מת, ואי אפשר לברר מתי יהודה שמע על מותו[1]. בכל מקרה, עניינו הרב של אנטיוכוס הרביעי במזרח הוא שאפשר ליהודה לכבוש את ירושלים.[2]

התאריך המדויק של חג החנוכה לא נבחר באקראי - זה היה יום השנה לחילול בית המקדש:

מקבים ב י:ה וקרה שביום אשר בו חולל המקדש בידי הגויים, ביום ההוא היה גם טיהור ההיכל, ביום עשרים וחמישה בחודש ההוא, הוא כסלו.[3]

מקורות המידע

המקורות העיקריים שלנו לחנוכה הם ספרי מקבים א ו-ב, שנכתבו על ידי יהודים באמצע או סוף המאה השנייה לפני הספירה. מקבים א נכתב בארץ ישראל ואילו מקבים ב נכתב במקור בקירני (צפון אפריקה) על ידי אדם בשם יאסון וקוצר ככל הנראה על ידי יהודי מצרי. כמו רוב הספרים החיצוניים שנכללו בברית הישנה אך לא במקרא (מכונים גם אפוקריפה), יצירות אלה לא נשמרו על ידי היהודים.

פרקי הפתיחה של מקבים ב כוללים שני מכתבים המיוחסים ליהודה המקבי ולקהל בירושלים (א:י-ב:יח); ולשמעון אחיו ששלט בשנים 135־143 לפני הספירה (א:א-ט). בשתי האיגרות הללו קוראים שלטונות ירושלים ליהודים במצרים לחגוג את חנוכה.

מקבים ב א:ט ועתה (כתבנו אליכם) כדי שתחגגו את ימי חג הסוכות של חודש כסלו.  א:י של שנת 148 [או 188]... א:יח מאחר שאנחנו עומדים לחגוג בעשרים וחמישה בכסלו את טיבור המקדש, חשבנו שמן ההכרח להבהיר (זאת) לכם - כדי שגם אלם תחגגוהו כימי (חג) הסוכות והאש בזמן שנחמיה, לאחר שבנה את המקדש ואת המזבח, הביא קרבנות...
ב:טז ובכן, כתבנו אליכם משום שאנחנו עומדים לחגוג את הטיהור, ויפה תעשו אם תחגגו את הימים. ב:יז כי באלוהים שהושיע את כל עמו ושמסר את הנחלה לכל (בני העם) - הן את המלוכה, הן את הכהונה, הן את הקדושה - ב:יח כפי שהובטח בתורה, באלוהים מקווים אנחנו שבקרוב ירחם עלינו ויקבץ אותנו (מכל מקום) שמתחת השמים אל המקום הקדוש, שהרי הצילנו מרעות רבות וטיהר את המקום.

אגרות אלו הן העדויות המוקדמות ביותר שבידינו לכך שיהודים חגגו את חג החנוכה, ושהחג התפשט מחוץ ליהודה.

חנוכה במקבים א: חנוכת המזבח

חנוכה נחגג לראשונה בשנת 164 לפני הספירה כחג טכסי שבמהלכו טיהרו המקדש והקריבו קורבנות מיוחדים. המקבים חנכו את המקדש הטמא במשך שמונה ימים. זאת הסיבה שימים אלה נקראים ימי "חנוכת המזבח" (מקבים ד:נד).

יהודה ואנשיו טיהרו את בית המקדש, בנו מזבח חדש, הקדישו אותו והכינו כלי קודש חדשים; הם הכינו קטורת חדשה, הדליקו את המנורות במנורה, ערכו את לחם הפנים על השולחן, וחנכו מחדש את המזבח עם קורבנות רבים, שירה ותפילה. מקבים א מציין במפורש שחנוכת המזבח נמשכה שמונה ימים וכי יהודה ואנשיו הכריזו שבכל שנה יש לקיים את שמונת הימים כחג, החל מיום כ"ה בכסלו (מקבים א ד:נז).‏[4]

חנוכה במקבים ב: "סוכות" כימי הקדשת המזבח

לחג החנוכה יש כמה שמות שונים במקבים ב. למעשה, אחד משמותיו כלול בכותרת הספר:

מקבים ב:א:יט על אודות יהודה המקבי ואֶחיו וטיהור המקדש הגדול ביותר וחנוכת המזבח מחדש.

בשתי האגרות בתחילת הספר הוא נקרא "טהרת המקדש" (א:יח, ב:כ)[5]. למרבה הפלא, באגרות אלה הוא מכונה גם חג הסוכות:

מקבים ב א:ט ועתה (כתבנו אליכם) כדי שתחגגו את ימי חג הסוכות של חודש כסלו.

וכן

א:יח מאחר שאנחנו עומדים לחגוג בעשרים וחמישה בכסלו את טיבור המקדש... כדי שגם אלם תחגגוהו כימי (חג) הסוכות והאש...

חנוכה וסוכות

מקבים ב י:ו-ז מתאר את הקשר בין חנוכה וסוכות, אשר בכל זאת אינו ברור לחלוטין:

מקבים ב י:ו ובשמחה הם חגגו שמונה ימים באורח של (חג) הסוכות, בזכרם שלפני זמן קצר הם עשו את חג הסוכות כשהם רועים במערות כדרך החיות.  י:ז לכן, בהחזיקם מַטות וענפים רעננים וגם (כפות) תמרים, הם העלו מזמורים למי שהצליח את דרכם לטיהור מקומו.

נראה כי הסבר זה לקריאת החג החדש על שם חג הסוכות בא לאחר מעשה. כלומר, סביר להניח שזו אינה הסיבה המקורית, במיוחד בהתחשב בעובדה שגוף הספר מאוחר מהאיגרות שצורפו לו (שכנראה נכתבו בימי יהודה ושמעון). נדמה שלמחבר מקבים ב לא היה הסבר מוצלח יותר לשמו המשונה של החג החדש. למעשה, גם אם נקבל את טענת המחבר, עדיין נותרה השאלה מדוע יחגגו המקבים את טיהור המקדש כאילו היה סוכות למרות שכבר היה חודש כסלו, ולא תשרי?

גם סוכות וגם החג החדש, שנקרא לימים חנוכה, נמשכים שמונה ימים. הם קרובים יחסית כרונולוגית - סוכות חל חודשיים ועשרה ימים לפני חנוכה. שניהם קשורים גם לימי המילואים, כלומר ימי חנוכת המשכן או המקדש (שמות כט; ויקרא ח-ט).

חנוכת מזבח במשך שמונה ימים

חנוכה נקרא על שם "ימי חנוכת המזבח" שנמשכו שמונה ימים (מקבים א ד:נו, השווה לקדמוניות היהודים 12.325. הוא נקרא גם חג החנוכה בברית החדשה, בבשורה על פי יוחנן י:22). גם חנוכת המשכן הראשונה במדבר ארכה שמונה ימים (ויקרא ח-ט; השווה שמות כט:ט). המקרא מעיד שחנוכת המשכן במדבר התרחשה בתחילת חודש ניסן (שמות מ:א), דהיינו באביב. עם זאת, היו מקרים בהיסטוריה שבהם ימי המילואים בפועל, חנוכת בית המקדש, חלו בחג הסוכות או בסמוך לו, בסתיו.

כמה טקסים דומים לציון חנוכת בית המקדש נערכו בסוכות או בתקופתו: בית המקדש הראשון שהקים שלמה נחנך בסוכות (מלכים א ח:סה); והמזבח החדש שקדם לבית המקדש השני נבנה בהדרכת זרובבל בן שאלתיאל ויהושע בן יהוצדק בחודש השביעי, תשרי (עזרא ג:א-ו)‏.

באופן דומה, בספר היובלים לב:ב-ז יעקב חוגג את סוכות ואז ממנה את לוי לכהונה ("וימלא את ידיו"). ככל הנראה הוא גם מקריב קורבנות נוספים בבית אל שקשורים לטקס חנוכת כהונתו של לוי, מעין פולחן הסמכה או חניכה. לוי מתמנה בי"ד בתשרי, מועד חג הסוכות. לפיכך נראה שסוכות היה הזמן המועדף לחנוכת מקדש ולטקסי הסמכה.

בכל מקרה, הכינויים המגוונים לחג משקפים את העובדה שהמקבים ותומכיהם קבעו חג חדש, ובהתחלה לא היו בטוחים איזה שם להעניק לו.

יהודה המקבי כמנהיג שומר מצוות במקבים ב

ההיבטים הדתיים של חג החנוכה תואמים את דמות גיבור החג, יהודה המקבי, במקבים ב. הדגש של הספר הוא האדיקות הדתית של יהודה וחסידיו, למרות שכמעט מחציתו מתארת את הסכסוכים הצבאיים בין חיילי יהודה והסלאוקים.

יהודה וחסידיו הראשונים הפרידו את עצמם מטומאת הגויים, ואכלו את מה שצמח פרא. יהודה גם עשה מאמצים להרחיק את עמו מהחטא. כאשר התגלה כי חיילים מסוימים שנהרגו החזיקו באלילים אסורים, אסף יהודה אלפיים דרכמון מחיילותיו על מנת שיוכל להקריב קורבן חטאת בבית המקדש למחילה על חטאם והשתתפותם בתחיית המתים לעתיד (יב:נד-ס).

יהודה מתפלל לאלוהים לפני קרבות. יהודה וחייליו מתפללים ליד מזבח המקדש לפני הקרב נגד טימותיוס באידומיאה. הם מפזרים עפר על ראשיהם וחוגרים את חלציהם בשק, בתחינה לאלוהים, כשהם נופלים על המדרגות שלפני המזבח (מקבים ב י:ל-לא). בשיאו של הקרב נגד ניקנור, יהודה נושא תפילה אחרונה המתייחסת לנס של מלאך שהרג את חיילי סנחריב (ישעיהו לז: לג-לח), ומבקש ממלאך לגרש באופן דומה את האויבים (מקבים ב טו: כט-לב)‏.

בלחימה נגד גורגיאס באידומיאה, הוא בוכה וקורא מזמור (יב:לז). כאשר אנטיוכוס החמישי הצעיר פתח בגזירות חדשות נגד היהודים, יהודה יוזם תפילה או תחינה פומבית לפני אלוהים למשך מספר ימים, כולל בכי וצום ושכיבה על קרקע במשך שלושה ימים (יג:יח).

יהודה מעודד את חייליו לפני הקרב האחרון על ידי הדגשת חלקים מהתורה ומהנביאים. לאחר מכן הוא מספר להם את חלומו בו הופיע אליו הכהן הגדול המנוח, חוניו השלישי, בזמן שהוא מתפלל, יחד עם הנביא, ירמיהו, המוליך ליהודה חרב זהב קדושה. הופעתו של ירמיהו מסמלת שיהודה פועל בהסכמה אלוהית, ואילו הופעתו של חוניו מדגישה שיהודה נלחם בעבור הפולחן במקדש (טו:ט, יב-טו).

תיאור זה של יהודה מדגים שבני דורו היהודים, במיוחד בגולה (מקבים ב נכתב בקירנה ובמצרים), ראו במקבים מנהיגים דתיים.[6] בהתאם, חג החנוכה נחשב כסימן לכך שהיהודים מתקרבים לאלוהים ולמקדשו, ואולי גם לגאולת נצח.

חנוכה בתור חג פוליטי חשמונאי

אחת הסיבות החשובות לקידום החגיגות שנים לאחר טיהור המזבח הייתה ציון והנצחת ההישג של המקבים ותמיכה בממשיכיהם, החשמונאים. העובדה שהמקבים, חסידיהם וממשיכיהם, עודדו את חגיגות החנוכה בשתי האיגרות, מלמדת שהייתה לחנוכה גם משמעות פוליטית.

למעשה, קביעת חג המציין את שלטונו של המנהיג דומה לחגים פוליטיים ביוון שנועדו לציין אירועים פוליטיים.[7] במובן זה חנוכה דומה במיוחד לפטולמיאה, שמטרתה הייתה הכרה פומבית בשושלת בית תלמי במצרים. הפטולמיאה נחגגה לראשונה על ידי תלמי השני, וצוינה כל ארבע שנים. החגיגה היללה את מייסד השושלת, ובמשתמע, גם את יורשיו. היא כללה תחרויות אתלטיקה ומוזיקה וכן אירועי סוסים. בחג השתתפו חברים מערים יווניות רבות.[8]

לפיכך, חג החנוכה, המציין את חנוכת המקדש מחדש תחת החשמונאים, שימש כלי פוליטי יעיל לחיזוק השלטון החשמונאי: הוא נחגג בבית המקדש וכנראה גם בבתים יהודיים רבים.[9] הוא חיזק את הסמכות החשמונאית והיה מעין יום עצמאות חשמונאי המבטא גם את זהותם הקולקטיבית.[10]

חנוכה עזר גם בבניית הזיכרון החברתי היהודי בנוגע להישגי המקבים.[11] זה היה אחד מכמה חגים שקבעו המקבים על מנת להנציח את ניצחונותיהם הצבאיים לדורות הבאים. חגים נוספים שמילאו תפקיד זה הם יום ניקנור (י"ג באדר, מקבים א ז: נח-נט; מקבים ב טו:לו),[12] ויום החקרא, יום הסרת המצודה בירושלים, שהיתה השריד האחרון לדיכוי בידי הגויים (מקבים א יג: מט-נב). שלושת החגים הללו הדגישו את סמכות החשמונאים ושלטונם.[13] ואכן, חנוכה הפך לחג בשל נקודת המפגש בין בית המקדש, המוקד הדתי, לבין הצרכים הפוליטיים של מנהיגי החשמונאים שייסדו אותו.

הערות שוליים