למדינת ישראל אין היסטוריה מתועדת רבה של רצח אוטיסטים בידי בני משפחתם. מהמעט הידוע, היו מקרים של רצח אוטיסט “מרוב אהבה”, על ידי קרוב משפחה נואש שחשב שזה “מעשה חסד” לילד שממילא אין לו עתיד. אבל היה גם מקרה אחד, יוצא דופן בכיעורו, של רצח ילדה אוטיסטית מרוב שנאה. החודש מלאו בדיוק 15 שנה להיעלמותה שקדמה לרצח.
ב-11.9.2008 נמשו מקרקעית נחל הירקון שרידיה של ילדה אוטיסטית חמודה כבת חמש, שאמה ובן זוגה (שהיה גם הסבא של הילדה) לא חפצו בה. מעטים ורעים היו ימי חייה. שני המבוגרים, שחייה היו נתונים בכף ידם, התנגדו לכך שאחת מהסבתות שלה תגדל אותה, התנגדו לכך שתלך למוסד חינוכי, לא מצאו לה מוסד אחר שבו תהיה רחוקה מעיניהם הרעות – וכך נחרץ גורלה למות. אמא שלה, מארי פיזם, אפילו איימה שתתאבד בעצמה אם הילדה תהיה בבית, והעלימה כל זכר לילדה עוד בחייה, אפילו את דמותה הפעוטה שבתמונות.
“זה הפסל של רוז”
אני זוכר שצעדתי פעם עם אמי בפארק הירקון וראינו פסל של ילדה שהוצב במים. “זה הפסל של רוז”, אמרה לי אמא, והתקשתה למצוא את המילים להסביר לי את הזוועה שהפסל מנציח. היום, קראתי את פסק הדין על מות הילדה כמטלה בלימודים, והבטתי בתמונה של רוז פיזם הקטנה. ילדה חמודה, שעיניה גדולות, מחייכת בביישנות.
אחסוך מכם את הדיבור המשפטי בנושא: מי משני הפושעים הרג במו ידיו, מי תחב את הגוף הקטן למזוודה, מי זרק לנחל. מי עודד, מי דרש שתמות, מי שיקר בשביל לטייח. אני פֹּה בשביל רוז. היא שתקה בחייה, מותה הושתק, ולאחר מכן כל העולם עסק בזוג העבריינים המורשעים, האם והסב, שבהתחלה, לפי פסק הדין, לא הפסיקו להתגפף, ולאחר מכן לא הפסיקו להשליך סחי זה על זו ולהאשים זה את זו ברצח הילדה. אני מבקש ללמוד מהמקרה הזה כיצד למנוע את המקרה הבא, את הרוז הבאה.
אף אחד לא שאל שאלות
תאמרו: זה מקרה קיצוני. מה כבר אפשר ללמוד ממקרה קיצוני, כשרוב האנשים לא נוהגים כך? אני טוען את ההיפך: קיצוניותו של המקרה מאפשרת לנו לראות בקווי מתאר עבים ומודגשים את מה שבמציאות חיינו ה”רגילה”, הנורמטיבית, אולי מצטייר כקו דק, לא בולט לעין, אבל מדאיג וטורד מנוחה. חייה ומותה של רוז כמעט עברו “מתחת לרדאר”. הסביבה ראתה ולא הבינה את מה שראתה, לא נשאלו שאלות מיוחדות, עד שהורגש, במאי 2008, שהילדה נעלמה בזכות אחת מהסבתות.
הלקח הראשון הוא, אם כך, שמאחורי דלת סגורה, מגודרת וממודרת, קורים לעתים דברים רעים מאוד. ככל שהאוטיסט ממודר יותר, לא נראה לעין, ואין יודע מה קורה איתו, כדאי יותר להתעניין בשלומו ובשלום משפחתו. אולי שקעה המשפחה בייאוש. אולי האוטיסט סגור בחדר. זו, כמובן, חובתה או חובתו של העובד.ת הסוציאלי.ת, אבל כולנו יודעים שהעומס ברווחה לא תמיד מאפשר לראות בעין את האדם שמטופל באותה לשכה. לרוע מזלה של רוז הקטנה, אפילו קומץ חבריהם וקרוביהם של זוג העבריינים המורשעים, האם והסב, שהיו עדים להתנהגויות מוזרות מאוד של בני הזוג לפני הרצח ואחריו, שתקו ולא פנו למשטרה. רק כשנחקרו, פתאום נזכרו.
לא כל הורה של אוטיסט הוא כשיר
הלקח השני, עצוב עד מאוד, הוא שלא כל אדם שנולד לו ילד אוטיסט – כשיר וראוי לגדל ילד אוטיסט. מארי פיזם לא ידעה שהיא לא מסוגלת. הטרגדיה של רוז הייתה שפיזם דרשה שהילדה תעבור לחזקתה, בדמעות בעיניים, בשבועות אהבה ילדותיות לבת, בשלל לבבות ופרחים – וכשרוז עברה לגור איתה, שינתה לגמרי את יחסה והחלה לשנוא את הילדה. “מי אמר שאמא צריכה לאהוב את הילדה שלה?” שאלה את החוקרים במשטרה וחיקתה את ההתנהגויות של רוז הקטנה. טענה שהיא המכשול לאושר שלה בזוגיות, כינתה אותה: “אוטיסטית בולמית”, התלוננה שהיא לא שולטת בצרכיה. אותה אם הציבה לפני בן זוגה את התנאי: “או אני או היא”.
רוז קטנה, נוחי בשלום על משכבך. אנחנו, החיים, צריכים לפקוח לרווחה את העיניים.
***************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 4 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו >>> bit.ly/Shavvim-igul-letova
***************
