Pars Today

המשבר סביב עבודות התשתית ברכבת בשבת, שפרץ בסוף השבוע האחרון כהמשך למאבק פוליטי בין נתניהו לישראל כץ, הוא אחת הדוגמאות הקיצוניות למידה בה ממשלת נתניהו, כמו קודמותיה ואפילו יותר, לא מתעניינת ברווחת התושבים. המשבר, פגע ברבבות ישראלים המשתמשים ברכבת, ובבעלי המכוניות הפרטיות שנתקעו בפקקים יוצאי דופן.

הסופר נמרוד פלשנברג כתב בהקשר זה כי מבחינת נתניהו נראה כי העניין אינו אפילו  ב"הישרדות פוליטית" – הרי ישראל כץ לא מייצג איום עליו, ודאי לא לעומת גדעון סער ומשה 'בוגי' יעלון, מהם כבר הספיק להיפטר. הרושם המתקבל מהשתלשלות העניינים הוא של אדם שאינו מפחד כלל לגבי תפקידו. אם היה לו אכפת, לא היה מעז להתנהל בכזאת רשלנות.

ראוי לבחון את המשבר האחרון כחלק ממהלך כולל של נתניהו, בו הוא מכפיף את המנגנונים השונים לאינטרסים האישיים שלו. נראה כי ישראל הופכת יותר ויותר לסוג של 'עסק משפחתי' פטרנליסטי.

===  

נתניהו כבר מנהל בפועל לפחות שני כלי תקשורת מרכזיים ('ישראל היום' ו 'וואלה!'), וזוכה בתמיכה גורפת מעיתונאי בית בעוד מספר ערוצי תקשורת. לזה יש להוסיף מינוי מקורבים, או לכל הפחות בעלי ברית פוליטיים, לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה (מנדלבליט), המפכ"ל (אלשיך), ועוד רבים. וכמובן – הטבות המס לתאגידי ענק ואילי הון, איתם עומד נתניהו בקשר ישיר. פרשת הרכבת מצטרפת למהלך זה שכותרתו היא עמדת "אני ואפסי עוד", שמפגין נתניהו, עם כל חודש נוסף בתפקידו.

נמרוד פלשנברג הוסיף כי אם יש סתירה בין הדרישות המסורתיות של הפוליטיקאים החרדים לבין האינטרס הציבורי, נתניהו יעשה את מה שקל ופשוט לו יותר. זה לא כי הוא 'לחיץ'; פשוט לא אכפת לו. במקביל האופוזיציה מורעלת כאשר לפיד והרצוג בחרו, לנסות להראות את מידת המיליטריזם שלהם, במקום להתרכז בשאלת התחבורה הציבורית. תגובותיהם התרכזו בחיילים שלא יצליחו להגיע לבסיסיהם, מהתבטאויותיהם, נשמע שפרשת הרכבות היא בראש ובראשונה עניין ביטחוני. לפי לפיד והרצוג, אין סתם אזרחים שמתניידים בתחבורה ציבורית, או שלא יכולים להרשות לעצמם רכב פרטי. אין סטודנטים, קשישים, עובדים ופשוט עניים המשתמשים ברכבת כי זו האופציה היחידה שלהם. ובכן נתניהו מתופף ובאופוזיציה רוקדים ושרים.