דודו גבע. צילום: עמית שאבי

"היא יודעת שיש אצלי במשפחה שחמת לבלב תורשתית"?
(הברווז חוקר את הקצב בנוכחות עקרת הבית)

בדרך כלל נח הברווז המצויר על גבו תחת סכינו של הקצב. עקרת הבית מחכה בצד לליטרת הבשר שלה, ואז הוא אומר משפט אחרון כמו: "מוכר הסכין"? או "יש לי בבית אשה וקרטון ביצים". ניסיונות הינצלות  כאלה. ונדמה כי מעט מאד דמויות זוקקו לכדי אמירה אנושית – פילוסופית מכמירת לב כאותו בעל מקור  לוזרי הנתון לחסדי אחרים, שורד זמן מה בכוח שנינותו ותמיד מסיים תחת המאכלת. קשה לי להעלות בזכרוני משל כה מדויק של הישראלי החלש, החרד תמיד, נבזז בידי שליטיו, נרדף בידי נושיו ונע, בעודו מוחה חלושות, אל קיצו. זה הברווז שהוא תמצית גדולתו של מאייר רזה וקדחתני שבקו קליל של עט פשוט יילד את היצור, הניע אותו משך כ30 שנים על פני מאות דפי עיתונים וספרים עד שהיה להכי ישראלי כמונו ואז מת יחד עימו. לפני שבע שנים בדיוק.
תראו כמה מילים לתאר ברווז.

 קיצם של הברווז ויוצרו המופלא דודו גבע התרחש בצהרי יום בדירה קטנה ברחוב ציטלין 17, שבין בית הספר הדתי לכיכר בה נרצח רבין, המנהיג הכי ישיר והכי נבוך וברווזי שהיה לנו. "את דודו ראיתי בוכה רק אחרי רצח רבין" אומרת לי אם ילדיו. בחדר אחד פה ישן גבע כשלא קדח רעיון או קומיקס ולא קפץ מהמיטה לרשום בפנקסו, ובחדר השני היו טלויזיה וספה נפתחת לשני ילדיו, אהרון ותמי. מול החלון, ספרית ברזל שחורה להמון ספריו, שולחן אור עליו רכן תמיד, וגם מכונת זירוקס, שיא הטכנולוגיה של האיש שעשה הכל בידיים. מאייר ומספר גאוני הכי לוקאלי, חומוסאי, רגלי, תלאביבי, נחום גוטמני ועם זאת מחובר לעולם: מקומיקס יפני ועד וינסנט ואן גוך.
מחדר כזה, נטול מחשב ומקודמיו, בקעו לעולם הקומיקס הכי מורכבים ואף הולכים ומסתבכים עוד לקראת הקץ.  החל מהאביר זיק וzoo ארץ zoo האגדי עם חבורת סידון, ניב, מיכאל, מרמרי וקודור, יומני גבע ויומן הפקיד וממשעולי שכונתנו, שתיקת הברווז, שנורקל וספר מגוחך, דרדר במדבר ואהלן וסהלן, נקמת הנקניק, רב שאנן נגד בנו של גודזילה, ספרות זולה וברוך הכיסא, ומה לא.  36 ספרים ומאות עמודי עיתון. הקומיקס הישראלי הכי פרוע, משעשע ומדוכדך. כן, מדוכדך.

כי "ממש בסוף חיי אבא דיברנו על זה שמתחת לכל החגיגה יש עצב גדול", אומרת לי הבת תמי. "בחודשים האחרונים שלו בלבלתי אותו קצת עם דיבורים ונסיון לפענח את האופי הגבעי שלנו. ידעתי שלפני שנים הושיב אבא את הוריו וזרק להם בכנות את הענין שגדל בבית בלי חיבוקים ומגע. אהבו וחינכו ולא נגעו. הם היו בהלם".
שקט עכשו בדירונת וגבע בולט מאד בהעדרו. קשה לילדיו ולחבריו בלעדיו, כי היה חבר ואבא חם ומצחיק ואינטנסיבי ופרוע, שכל הליכה איתו היתה הרפתקה. "איש מאד ברווזי", אומרת תמי ומחיכת לרגע. "אבא יצר דמות ברווז פשוטה שהלכה ונעשתה מורכבת עם השנים, התמלאה חיים ועצמאות וכבר שלטה בו. הלך כפוף קצת כברווז, וכשמעד, קם כמוהו, נעלב וצחק. רכן על הנייר כמוהו, נע במסלולים והרגלים קבועים כמסע הברווז בעיר הגדולה. מפלרטט עם נשים שזורקות אותו, נלחם באווזים, מנצח ומפסיד, מדבר על הצורך לשנות את חייך. הם היו לאחד ומתו ביחד".
הבשר ודם טמון תחת מצבה שעליה מצויר ברווז, וחי בזכרון רבים, והמצויר חי על הנייר וגם כפסל צהוב ומקסים בכיכר מסריק, כמו קפא לרגע בצעדתו ליד המזרקה, בדרך למשחטה או לחומוס.

"הגיהנום הוא ביתך. שמור על ניקיונו".
מתוך "ברוכים הבאים לגיהנום". גבע

בדירה הזאת מצאו תמי ואהרון וחברים את העבודות האחרונות שלו. גבע עמד ערב סיום חייו העיתונאיים אחרי כמעט 40 שנות איור, מ"הארץ שלנו" ודרך הערוץ הראשון , עיתון חדשות ומעריב, הארץ והעיר. סיום מוחלט בהחלט אחרי שורת פיטורים והתפטרויות שכבר היתה לאגדה. טקס פיטורין או ריב מערכת קבוע כצורך נפשי להיות שכיר וגם לעוף. לקבל משבצת בעיתון, לקבל עמודים, לזלול מאות אינטשים, לעבוד כחמור ואז לבעוט. הוא חי ומת עם הדד ליין.

כל חייו אייר גבע, כתב ויצר ספרים, אבל העיתונים היו שטחי המחיה שלו, המירעה, הג'ונגל, הבית, העיירה שאהב ושנא, יסד והבעיר. הוא הגדיר עצמו כאמן עיתונות, צייר נייר, לא בדים, על אף כשרון של אמן גדול. העורכת ציפה קמפינסקי שעברה איתו שלושה עיתונים במשך השנים, זוכרת "מין בן יחיד מפונק ומבריק שהיה בו בזמן אנרכיסט בועט. נכסף תמיד לסמכות בה ימרוד, מתסיס מערכות עיתונים, מצית ומבקר, כועס ועובד בלי הרף. נזקק נפשית למסגרת כדי לשבור אותה, ומת בהעלם המסגרת".
כשמת מהתקף הלב המהיר בביתו, מצאו הילדים את העמודים האחרונים של מדורו "שתיקת הברווז" שפורסם בכל סוף שבוע ושלקראת הסוף הלך והתפרע ודימם, כאילו גסס הברווז באותו חורף אחרון של 2005 עם יוצרו. הברווז דיווח במדור על צרות גופניות ודודו עצמו אחז בזרועו  בשל כאבי חזה אך סירב להיבדק. במדורו האחרון שנקרא "שניקת הברווז" כתב: "קבוצת חולי סרטן בכירורגית א' דורשת מהנהלת בית החולים לנתק את הברווז מן המכשירים. ..שכנים מתלוננים על רעש וצחנה העולים מחדרו של הגוסס".

בחדרו של המנוח גילו ילדיו סקיצות לעמודים שכבר לא יצוירו לעולם. כפולה ריקה ובה הערה כמו "72 בתולות" או "קם לתחיה", או צמד המילים: "גן עדן". הכל הריח מסוף וגם מהתחלה. ראשית השנה האחרונה שלו היתה מתוחה מאד. גבע בן ה54 שמראהו כחוש וילדותי, הטיף ודיבר על מות העיתונות בעת שהמשבצת בה צייר כל שבוע ברווז וקריקטורה, שדים ורבנים, יוספים ושהידים, אריות ועופות אחרים, נלקחה ממנו.
לראשונה בחייו עמד לחדול מלהיות כותב- מאייר שכיר והכל נפתח: חוברת חדשה של כתב עת "ספרות זולה" עליה עמל עם קומיקסאים צעירים, תכניות, ספרים. השמים היו הגבול, אך תחת הרגליים נשמטה הקרקע. "אבא לא חש חרדת פרנסה", אומרת הבת תמי, אלא חרדת שינוי גדול: לחיות מעתה בעולם שבו אין לו עיתון".

"מעשה ברבי טרפון שהיה טובל במקווה ושרץ בידו. באו תלמידים ושאלוהו: שרץ זה, מה לו רבנו? אמר להם: לא שרץ הוא אלא נסיכה שקוללה ואם אטבול שבוע ימים תוסר קללתה. באו התלמידים אחרי שבוע והשרץ עדיין בידו. אמר להם: עבדו עלי בעינים".
גבע. המעשיה לשבת.

בן דודו וחברו, אביב הברון, עורך ואיש מצחיק בפני עצמו, מתאר איך בגיל תשע בא הילד דודו גבע בין המיצרים. שני חברים רדפו אחריו במשחק והוא אץ רץ אל הכביש ונדרס. מגובס מכף רגל ועד צואר שכב חצי שנה, קורא ומאייר. יש רגע בחיי ילד שבו נקבע יעודו. כך אותו ילד ברווזי שרכב חבט בו להרגו. הוא ניצל, נח רצוץ ומובטל ופרץ ממנו אותו הר געש שלא חדל עד רגעו האחרון שבו רכן על ערימת חוברות מדיפה ריח דפוס.

גבע נולד שנה אחרי קום המדינה. בנם של עיתונאי "דבר" אהרון גבע והמורה מרים, זוג ירושלמי מן השמאל ההומני, המעשי, המאמין בחינוך. "הורי היו קומוניסטים אינטלקטואלים הומניים", העיד לימים, "גדלתי על כל הערכים הישנים והטובים… אפילו כילד הרגשתי שאני יודע את הדבר הנכון… בכלל לא מרדתי בבית". את אביו, שכונה בחיבה דולפי, רשם גבע שנתיים טרם מותו הוא, וכינה באהבה גדולה: "השועל הצ'כי". "גוץ שמנמן וטוב לב מאין כמוהו", תאר אותו ב2003, "שבעיניו הכחולות נצצו תמיד כוכבים של הומור משובח. קרחת נאה של בישוף עטרה את קודקודו ומקטרת תמיד נעוצה בפיו. אחי ואני, היינו קהל מעריציו המוקסם של הליצן הנהדר ביותר שפגשתי מימי".
הוא צייר את אביו, ספק פוסע, ספק מרחף, לצד ברווז וציפור. "צועד נחוש אך לבבי לעזור למסכני העולם". לצידו תמיד האם מרים לבית שכטר- אורלוב, בת תשעים כיום, צאצאית מחושלת של מיסדי זכרון יעקב, יתומה שגדלה כבתה של אם חורגת מרושעת. הוא היה בנם הצייר, ילד שדודתו הפסלת הנודעת חנה אורלוף , ציינה ש"הוא מצייר כמו שהוא מדבר. לא צריך שום בצלאל".

כך צייר מהתחלה: כאילו עוצבו הדמות והסיטואציה בשלמותם במוחו הקודח אף טרם הונחו על הניר. תמיד ביד, בלי מחשב. קו נקי ומדויק שאינו דורש כמעט תיקונים. ולצד הציורים, הטקסט החד. קודם של שותפיו לדרך כקובי ניב וחנוך מרמרי ואפרים סידון ואחרים ואחר כך טקסט שלו. מאייר עם יכולת כתיבה יוצאת דופן והכל מהיר וקליל, אף כשהוא מבטא עצב, כאב וכיליון. כך נוסעים הברווזים שלו שוב שוב במשאית אל המשחטה, הנהג שואל: "חבר'ה, איפה  השירה?” והם מזמרים: "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה”. או עוזרים לו לתקן תקר. או עלילות "קופיקו באושוויץ". או ברווז דקור באינתיפאדה.  השוחט שוחט והקורא צוחק.
"תמיד מלא אמפתיה לנדכאי החיים, לאנשי שוליים וללוזרים, למגה לוזרים. לנשכחים ולחלשים", אומרים לי חבריו, אנשים כאבנר אברהמי ואביב הברון, חנוך מרמרי וציפה קמפינסקי, טלי תמיר ויעקב גרוס, המאייר יובל כספי ואחרים. "מעולם לא ניתק דודו את הפקעת המובילה אל הילדות", מעיד אברהמי. זו פקעתו של יוצר גדול, מקור חולשתו וכוחו. ילד נצחי היה שסרב לגדול אך לא פחד להעלם.  "מקסימום אני אמות", אמר תמיד כי היה ברווז עם מסורת משפחתית של גברים שמתים בגיל 64. כך אביו דולפי ואבי אביו לפניו. לב דולפים.

הוא חישב ומצא כי ימות טרם 64 המסורתי כי חי פרוע ופחות בריא מהם, כמין התגרות. תפריט של עבודה קשה והתרוצצות ואי שקט, התקפות כעס ושמחה, פיטורים ושינויים, דאגה קבועה, ארבעה קרואסנים ושלושה חומוס ביום, (בערב עם ביצה), המון קפה ונקניק שמן, ים של ניקוטין וגראס משמח לב. לכן תכנן  שימות אולי בגיל 62, אך הפתיע כדרכו והקדים בשמונה שנים. המאכלת תמיד היתה שם כחלק מתודעת המוות של כל ילידי שנות ה- 50 פה. כל הדור הזה ועבדכם עימו, ילידי השנים שמיד אחרי השואה. ינקנו את חלב האבדן השחור משד אימנו הניצולה וחזינו בתקומה הפלאית שאין לתת בה אמון.

"העולם מורכב מדי בשביל גיבורי על… בארץ זה בכלל מגוחך, הרי תוך שנה הם מתגלים כפארש.  מי נשאר פה יותר משנה? מה שמתאים לארצנו יותר מכל זה האנטי גיבורי על".
(דודו גבע, ראיון, 2004)

כמה שנים אחרי החייל גבע, בא אבנר אברהמי לבסיס ההנדסה אדוריים בשטחים וגילה כי המחנה מלא ציורי קיר של עוזר הרס"ר לעניני אמנות, רב"ט דודו גבע. בשנת 68, שנה אחרי הנצחון הגדול, הגיע החייל גבע לבסיס ונתקל במפקד המדרייה יעקב גרוס ובמפקד הבסיס מיכאל ריצ'וק. ריצ'וק היה קצין חובב תרבות וגרוס בנו של במאי הסרטים ומבקר הקולנוע נתן גרוס שעלה מלודג' אחרי השואה.

רק הגיע החייל גבע וכבר החל לצייר ולשרטט שדות מוקשים ומוקש שמתחלק ל3 חלקים וציורי חדר אוכל ודמויות לעלון המשקים וללהקת הפלסים. עכשיו, בקניון גבעתים, מראה לי גרוס שמראהו כברווז גבעי חבוט קצת, ציורים של גבע מסוף ה60. הקו הנקי הטרם ברווזי. "דודו היה חייל שמח ומשתוקק לצייר, מעופף ותכליתי, עם קו שנראה בין עמוס קינן המופשט ליוסי שטרן הקליל". כשהשתחררו, חלמו כדרכם של לוזרים על נצחון ענק. דודו צייר גולדה – ליזה מוזהבת על רקע כחול והם ניסו לשווקה כפוסטר שיכבוש את העולם. אך האמן הטוב הוא איש שיווק רע. אלה חלקים סותרים במוח. כל חייו שאף גבע להצליח בגדול, אך תיעב בוסים ומנהלי כוח אדם שקרא להם וציירם כאווזים, כנחשונים וככפירים. מרובעים ורעים.

איור של החייל דודו גבע, סוף שנות ה-60

גרוס זוכר כי היה רגע שבו נפתחה דלת לגבע, מאלו שאם האדם פוסע דרכן, משתנה מסלול חייו ללא הכר. לו עבר גבע בדלת ההיא, לא היו נוצרים הברווז ובני ביתו ומשפחתו וכל אויביהם, אלא דבר מה אחר בתכלית. אז, בתחילת שנות השבעים, חיפש הדוד של גרוס,  האנימטור יורם גרוס שעקר מפה לסידני והקים שם אולפן גדול ומצליח – מאייר שיעבוד איתו. גבע עמד לצאת למסע אבל אז החליט גרוס שנמאס לו מישראלים עצלים. כך נשאר גבע החרוץ פה.

"אני חושד שבתוך תוכי אני מפולת מוחלטת. הגוף שלי מוחזק ע"י חוט דקיק שאם הוא יפקע הכל יקרוס. אני די נס רפואי".
(דודו גבע בראיון. שבועיים לפני מותו.)

יפה ושקט במשכן לאמנות בעין חרוד. צל ברושים על מדרון גבעה רכה ותאורה טבעית באולמות שיצר האדריכל ביקלס. אני מחטט בארגזי קרטון שטרם נפרקו במקום בו מוקם עתה חדרו של דודו גבע ובו שולחנות עבודה לכל, לצד פינת עבודתו וספריתו, שלל חפציו וניירותיו. היה לגבע חלום על משכן ברווז ברחוב אלנבי. מה מתאים לגבע יותר מתל אביב שהיתה ביתו, עירו, מדינתו  הנפרדת ומסלול מסעותיו הרגליים? אבל העירייה הציעה מרתף טחוב בתחתית בית אריאלה ואילו מוזיאון האנימציה בחולון הסכים לקבלו – אבל בלי סקס ופוליטיקה. סליחה?

אז ילדיו- יורשיו הלכו למקום שפתח דלתו בלי תנאים. קיבוץ ירוק מראשית הציונות העובדת שמשגשג היום הודות למפעל הי-טק שמתמחה ברכיבי ראיית לילה טרמית למערכות נשק. דודו כבר מאייר ברווז טרמי שאומר משהו על זה. אם ילדיו, נעמי, מנהלת פה את קפה ביקלס בחצר הפסלים. עשרים וחמש שנים חיו יחד, נעמי והקודח הזה. "שכיר צנוע ולא מתנשא, מרדן בועט וגם מגלומן שרצה לקבל פרס ישראל רק כדי לא לבוא לקחת אותו". היא צוחקת. "שונא בוסים ואבוד בלעדיהם". היא הכירה את כל מבוכיו.
במקום הזה קיבלה האוצרת- מנהלת גליה בר אור את ירושת גבע בלי תנאי כי רצתה את "חושף הקרביים" הזה. עתה מוקף גבע, החרמן כרוני, שרק נבח ופלרטט, שנפגע וצחק, שחלק מציוריו נתפסים כסקסיסטיים – בתערוכה מרגשת של נשים דתיות פמיניסטיות פורצות גדר. וכולם חיים יחד במשכן.

כשגבע צנח ומת ב-12 בצהריים של ה-15 לפברואר 2005, הזעיק בנו אהרון את האמבולנס ואחר צייר את זירת ההתרחשות הריקה מאבא. ענין גנטי. אהרון נולד כבר אחרי הברווז וזה היה לו כאח גדול. בחודשים האחרונים של חיי אביו, ניסה הבן להכניסו לעולם הוירטואלי, להקים אתר גבעי- ברווזי. "שפת אבא היתה הכי שפת רשת וטוויטר ופייסבוק ולינקים עוד לפני שהתקימו. אבל הכל על הנייר. אך הוא לא הצליח לחצות את הגשר הטכני. הקדים את זמנו וגם איחר".

כשקבע הרופא את מותו, נשארו אינספור התחלות, רעיונות לחפצים, לספרים, לחוברות ו"גם כתבי יד גמורים כמו רומן מכתבים בין ברווז לתרנגולת נשואה". שנינו צוחקים יחד עם הברווז המציץ בנו מהספר המסכם הנפלא "פשר החיים" הפתוח לצידי. סכין נעוץ בגבו, חץ בחזהו, והוא עדיין אופטימי כתמיד.

נו, זה המוות. ומה עושים עכשיו?
(דמות שרועה על גבה בחשכת קבר. ציור של גבע).

פורסם ב-14.2.12 במסגרת סדרת כתבות על גיבורי תרבות במוסף "24 שעות" של ידיעות אחרונות