סיפורו של מגן – הפס הסגול של ריאל מדריד

ריאל מדריד – המועדון הגדול ביותר של המאה הקודמת.
זו לא דעתו של הכותב אלא פרס רשמי בה זכה מועדון הכדורגל ריאל מדריד אי שם בשנת 2020.
42.35% מקוראי המגזין הדו שבועי FIFA World Magazine הצביעו בעד ריאל מדריד כשבמקום השני הייתה זו מנצ’סטר יונייטד עם 9.69% מהקולות.
הצהרה חד משמעית.

תוסיפו לכך 14 תארי ליגת האלופות (מילאן במקום השני עם 7) ותקבלו את אחד המועדונים הנערצים ביותר בעולם הכדורגל וכנראה גם את הגדול שביניהם.

לאורך ההיסטוריה, ריאל מדריד עברה מספר גלגולים שהשתקפו במה שנקרא “המגן” של הקבוצה. הסמל. בימינו אנו זה – הלוגו.

היסטוריה על קצה המזלג

במקור, מאז הקמתו הרשמית של מועדון הכדורגל ריאל מדריד בשנת 1902, המגן היה מורכב מהאותיות הראשוניות של מועדון הכדורגל מדריד בכחול כהה שהונחו זו על גבי זו, משהו שהיה די נורמלי במקורות הכדורגל. מאוחר יותר, החל משנת 1908, השתנה עיצוב האותיות, עם צורות מסוגננות ומעוגלות יותר, שנכללו במעגל, גם הוא בצבע כחול כהה.

בשנת 1908, תחת שלטונו של המלך אלפונסו, התווסף התואר המלכותי “ריאל (Royal – מלכותי בספרדית) למועדון הכדורגל מדריד, ובכך גם התווסף לו הכתר למגן הקבוצה, וכך גם שונה שם המועדון למועדון הכדורגל ריאל מדריד.

עם עלייתה של הרפובליקה השנייה ב-1931 בספרד, כל מועדוני הספורט והאגודות נקראו לבטל כל התייחסות מלוכנית, הן בשמותיהם והן בסמליהם. ההשלכות הברורות ביותר היו:

– היעלמות התואר “ריאל” בשמות כל המועדונים שהיו להם.
לפיכך, מועדונים כמו ריאל מדריד FC הפכו למדריד FC, ריאל בטיס באלומפיה הפכה לבטיס באלומפיה, ריאל מורסיה FC הפכה למורסיה FC, ריאל סרגוסה FC הפכה לסרגוסה FC וכו’. חלקם אפילו שינו את שמם, כמו ריאל סוסיאדד FC, ששמה שונה ל-דונוסטיה FC.

– היעלמות “הכתרים המלכותיים” מהמגנים של כל אותם מועדונים, שהיו בעצם אותם אלה שקיבלו את התואר “מלכותי”. המגן של ריאל מדריד CF, איבד אפוא את הכתר ונשאר זהה לזה שהיה לפני שקיבל את התואר “ריאל” ב-1920, אם כי עם חידוש: פס סגול נחצה באלכסון משמאל לימין. הכללת הפס הסגול הזה הותירה מקום לכל פרשנות. בין הפרשנויות המוצקות והמבוססות ביותר, ישנן שתי תיאוריות, שיכולות להיות עצמאיות או משותפות: אלו האומרות שהכללת הפס הסגול האמור היא התייחסות רפובליקנית; אלה שאומרים שזו התייחסות קסטיליאנית; או כאלה שאומרים את שניהם.

שיעור היסטוריה

במשך תקופה ארוכה, ריאל מדריד הואשמה בכך שהייתה המועדון המוגן על ידי הדיקטטורה של פרנקו והרוויחה ממנו הן ברמה המוסדית והן ברמה הספורטיבית.

ייתכן שהטיפול של ריאל מדריד היה נראה מועדף. בהשוואה לקבוצות בעייתיות יותר כמו ברצלונה ובילבאו, שדחו במרומז את המשטר, ושפרנקו ראה בהן איום על הזהות הלאומית הספרדית, ריאל מדריד סימלה את כוחה של הריכוזיות ושל השפה והתרבות הספרדית המסורתית.

מעצם טבעו, משטר ריכוזי בנוי על כוחה של בירתו, ומשטר פרנקו התרכז, פוליטית וכלכלית, סביב מדריד. מסיבה זו, ריאל מדריד, כקבוצה המצליחה ביותר בעיר, והקבוצה היוקרתית ביותר של זהות קסטיליאנית לחלוטין, הייתה תמיד צפויה להיות הקבוצה המועדפת על הדיקטטור.

אך עשרות שנים עברו, העולם השתנה, הכדורגל השתנה.
ספרד השתחרה לה משלטונו של הגנרל פרנקו, ובעת המודרנית העולם עצמו החל להתמכר אל היריבות הגדולה של הקלאסיקו, לדו קרב בין כריסטיאנו רונאלדו ולאו מסי, הקרבות בין פפה וראמוס לפיקה ופויול, אך בספרד מסתכלים על המשחק הזה אחרת.

היריבות בין ריאל מדריד וברצלונה היא הרבה יותר מכדורגל. היא מעין מאבק פוליטי, חברתי, מסורתי.
לאורך השנים נוצרה לה מציאות בו ריאל מדריד וברצלונה, שתי הענקיות של הכדורגל הספרדי, מייצגות שתי תפיסות עולם שונות.
ריאל מדריד, המועדון של הממסד אל מול ברצלונה, המועדון שהתנגד לממסד ומייצג את קטאלוניה.
הימין הספרדי של מדריד אל מול הסוציאליזם של ברצלונה.

ההיסטוריה שמייצרת נרטיב

למרות שינקנו את אותה יריבות אדירה בין ריאל מדריד לברצלונה במשך שנים, אנו לא באמת מכירים את ההיסטוריה הארוכה, המפותלת והמדממת של ספרד.
מההמלכה המוסלמית המאוחדת, אל הממלכות הנוצריות שיצרה לה ממלכות קטנות בתוך המדינה, אל עליית הבורגנות, העת החדשה, הרפובליקה השנייה, מלחמת האזרחים הספרדית וכמובן עלייתו לשלטון של הגנרל פרנקו.

אנו גם לא מכירים את העובדה שספרד עצמה מחולקת לכמות גדולה של חבלי ארץ כגון קסטילייה, קטלוניה, מורסיה, אנדלוסיה, לאון, חבל הבסקים ועוד.

כאן אנו חוזרים לנרטיב שהתקבע לו בישראל.
ברצלונה, הקבוצה של העם, אל מול ריאל מדריד, הקבוצה של פרנקו.

פרנקו היה מנהיגם של הלאומנים, אנשי הימין בספרד שלחמו כנגד אנשי הרפובליקה השנייה של ספרד, בהם היו גם תנועות השמאל המקומיות שדאגו יותר לחוליות החלשות בחברה, ואת המיעוטים מחבלי הארץ השונים.

האמת היא, שבשנותיו הראשונות של הגנרל פרנקו, ריאל מדריד לא רשמה הישגים יוצאי דופן.
יתרה מכך, ריאל מדריד שנחשבה כמעוז הרפובליקנים לפני עלייתה של פרנקו לשלטון, נפגעה קשות לאחר השתלטותו של הדיקטטור.

את ההצלחה שלה ריאל מדריד החלה לרשום בזירה המקומית בזכות מינויו של סנטיאגו ברנבאו בשנת 1943 שהחל בעבודת שיקום המועדון, ובהשראת די סטפאנו המלכותי, הם זכו בחמישה גביעי אירופה רצופים בין 1956 ל-1960.

משמע, ההצעה כי הצלחתה של ריאל מדריד הייתה בדרך כלשהי בזכות המשטר מוגזמת כמעט בוודאות.
ההנחה המקובלת היא שריאל מדריד הייתה נהדרת כי פרנקו תמך בה, אבל יהיה נכון יותר לומר שפרנקו תמך בהם כי הם היו טובים מאד, גם במישור המקומי וגם ברמה הבינלאומית.
ריאל מדריד סימלה את כל מה שפרנקו רצה לשקף – כוחה של ספרד ריכוזית, כוחה של מדריד, וחוזקם של ערכים קסטיליאניים מסורתיים.

ריאל מדריד הייתה כלי דיפלומטי ופוליטי עבור הדיקטטור, ביותר ממובן אחד.
ראשית, הצלחת המועדון, במיוחד בפלטפורמה האירופית, הציגה רעיון של ספרד שהיה רחוק מהתפיסה הכללית של המדינה שהייתה רווחת ביבשת.
משטרו של פרנקו היה מודאג מאוד מהאופן שבו הוא נתפס על ידי שאר אירופה, וריאל מדריד הייתה כלי יחסי הציבור המושלם, שהקרינה רעיון של ספרד עשירה, מאושרת ומאוחדת, שעומדת בסתירה עם המציאות העגומה של ספרד כואבת, מפולגת, מפוחדת וענייה.

שנית, הקשר שלו עם ריאל מדריד יכול היה לשמש את פרנקו באופן מרומז כביקורת על קטלוניה וחבל הבאסקים, שהשתמשו בכדורגל כדרך לבטא את זהותם התרבותית והלשונית ואת חוסר שביעות הרצון שלהם מהמשטר. ברצלונה וריאל מדריד, כבר אז, היו ללא ספק הקבוצות המצליחות ביותר בספרד וכל ניצחון של ריאל מדריד, כפי שידע היטב פרנקו, היה גם דחיית הרעיון שמשקפת ברצלונה, ולהפך של קטלוניה, שהתנועה הבדלנית שלה הייתה ללא ספק האיום הגדול ביותר לאחדות הלאומית הספרדית בעיני הרודן.

מיתוס הקשר בין ריאל מדריד למשטר פרנקו מוגזם ללא ספק. זה לא אומר שאין בזה אמת – פרנקו אכן התיישר במידת מה עם המועדון – אבל זה יהיה צעד ענק להצביע על כך שההצלחה שלהם נובעת בדרך כלשהי מהקשר הזה.

בחזרה לפס הסגול

כאמור, בסופה של מלחמת האזרחים הגנרל פרנקו עולה לשלטון ואותם מועדונים כגון ריאל מדריד, ריאל סוסיאדד וכו’ שאיבדו את המילה המלכותית “ריאל” משם המועדון, מחזירים לחיים את שמם הישן, וכתוצאה מכך, מועדון הכדורגל מדריד נקרא שוב ריאל מדריד והכתר חזר למגן שלה.
אבל, באופן פרדוקסלי, הפס הסגול נשאר.

 

מקורו של הצבע הסגול מגיע מסמליו השונים של חבל קסטיליה.
במגן של כתר קסטיליה או קסטיליה וליאון הנוכחיות, דמות האריות היא סגולה.
הרפובליקה השנייה התייחסה לקסטיליה כ”אזור מפואר ומרכז הלאום”.
ואם מסתכלים על הדגל הספרדי של היום, אין איזכור לקסטיליה, אך בתקופת הרפובליקה השנייה הוחלט שקסטיליה חייבת לקבל איזכור בדגל הרשמי ומכיוון שהצבע המייצג של האזור האמור הוא סגול, הוחלט לשלב את הצבע ברצועה התחתונה של הדגל.

אך יותר מכל, הצבע הסגול במגן מדגיש את זהותה של ריאל מדריד כמועדון שהיה שייך דווקא לצד השמאלי במפה במהלך שנות הרפובליקה השנייה ובמהלך חלק ניכר מתקופת המלחמה, זיהוי שהפך לסמל לא רק ברמה הלאומית, אלא גם ברמה בינלאומית.

אופי פרוגרסיבי מובהק זה נובע מעצם הקמת המועדון בשנת 1902, שכן הוא פותח בלב ה-ILE (המוסד החופשי לחינוך), פרויקט של התחדשות פדגוגית/חילוניות אשר קבע את התוכנית החינוכית של הרפובליקה השנייה.
ביסודה, ריאל מדריד הוקמה על ידי אותם רפובליקנים מובהקים אשר מבחינה עקרונית תמכו ברעיון הדמוקרטיה ובערכים של מודרניזציה.

המסורת המתקדמת אושרה עם עלייתו של רפאל סאנצ’ז-גררה לנשיאות המועדון ב-31 במאי 1935.

סאנצ’ז-גרה היה פוליטיקאי רפובליקאי בולט, חבר מועצה במועצת העיר מדריד עבור “הקשר הרפובליקני-סוציאליסטי” חבר פעיל ב”קבוצה בשירות הרפובליקה”. מטרתו העיקרית כמנהיגה העליון של ריאל מדריד הייתה בניית אצטדיון, אך ההתקוממות הצבאית ב-18 ביולי, 1936 ותחילת המלחמה גרמו לשיתוק של כל תחרויות הספורט.

משמע, ביסודותיה, ריאל מדריד התנגדה לכל התפיסה הרעיונית הפאשיסטית של פרנקו ודומיו, והצבע הסגול שמייצג את הרפובליקה הספרדית נשאר עד ליום זה כצבע שמלווה את המועדון ביחד עם הלבן, כאות למעין מחאה היסטורית לכך שבשלב מסוים, המועדון נתפס כמי שמזדהה עם עקרונותיו של פרנקו.
אוהדי ריאל מדריד דאגו לאורך ההיסטוריה להבליט את הצבע הסגול, כחלק מאותה מחאה מוסדתית.

אם אחטוא בפרשנותי מכל אשר למדתי, הפס הסגול בסמל ריאל מדריד נשאר כאמור בכדי להזכיר לעולם את שורשיו הרפובליקיניים והמתקדמים של המועדון, זאת בכדי לנתק את הנרטיב השגוי שמספר על כך שריאל מדריד הייתה יקירתו של הדיקטטור פרנקו והשלטון הפאשיסטי שלו.

 

 

מסגול לכחול

המגן של ריאל מדריד נשאר כפי שהוא, עם הכתר המלכותי והפס הסגול שלו, עד 1997.
בעונת 1997/98, תחת נשיאותו של לורנצו סאנז, אופן מפתיע, המועדון שינה את הסגול המסורתי פס לכחול.
בלי להכביר מילים. אין שינוי סטטוטורי, וגם לא הסבר מוסדי לשינוי, אבל האמת היא שהוא מתרחש.

מאחר שאין הסבר רשמי, השינוי נתון לכל החשדות והפרשנויות.

בין הפרשנויות הללו ניתן למצוא את אלה המאשרים שהמטרה הייתה לבטל כל אפשרות לקשור את ריאל מדריד עם כל סוג של סמליות רפובליקנית. חשוב לזכור שבשנים האחרונות של המאה הקודמת חלה החצנה גדולה יותר של רגשות רפובליקנים, כאשר השימוש בדגלי טריקולור, המאופיינים ברצועה התחתונה הסגולה שלהם, החלו להיות תדירים למדי בהפגנות שונות ובאירועים המוניים.

טיעונים נוספים מצדיקים זאת כסוגיה מסחרית, שכן אנו נמצאים בעיצומו של שיווק ומסחור של מוצרים רשמיים והמועדון נדרש לרשום את כל שלטי הזהות שלו, ביניהם, המגן. עם זאת, מספרים שכשהלכו לרשום את המגן, הופתעו מכך שהוא כבר נרשם על שם אדם פרטי, מה שהוביל לשינוי צבע הפס כדי שהמועדון יוכל לרשום את המגן באופן רשמי.

השינוי יעשה רשמי שלוש שנים מאוחר יותר, בשנת 2001, על ידי הנשיא דאז פלורנטינו פרז, שהפך לנשיא ביוני 2000, במקביל לחסות המועדון על ידי ADIDAS. עם זאת, זה פרדוקסלי ששינוי זה אינו בא לידי ביטוי בתקנון החברתי של המועדון, שבו סעיף 8 קובע את הדברים הבאים:

מועדון הכדורגל של ריאל מדריד ישתמש בלבן כצבעו הרשמי, ויציג מגן המורכב מעיגול עם קווים עבים, שחלקם הפנימי נחצה באלכסון, משמאל לימין, ומלמעלה למטה, על ידי פס, כאשר ראשי התיבות השזורים זה בזה מופיעים בתוך המעגל וכהשלמה בחלקו העליון של המעגל ומחוצה לו, כתר מלכותי.
הפס האלכסוני סגול והעיגול והאותיות MCF הן בצבע זהב.

 

לצבעים וסמלים יש משמעות אדירה בכל הקשור להיסטוריה, ושווה לעיתים ללמוד אודותיה בכדי לרדת באמת אל עומקה, וגם כיום, כשעל הסמל של ריאל מדריד מתנוסס לו ה”פס הכחול”, אך מבחינת אוהדיה הותיקים ביותר ואלו שמחוברים להיסטוריה העשירה של המועדון, על המגן של ריאל מדריד ישנו רק הפס הסגול.