ע נ נ ת

ספלול מחוספס – Aristolochia scabridula

הספלול האחרון שלי לעת עתה (פורחים בארץ עוד שלושה מינים שטרם היה לי העונג לפגוש) הוא הספלול המחוספס.

הוא קרוי "מחוספס" בגלל העלים המחוספסים (שהם דומים מאד לאילו של הספלול הססגוני).

הוא נדיר למדי, אני מכירה אותו רק מהחרמון ומיער אודם. הוא לא מופיע במגדיר, כלומר לא היה ידוע בארץ בראשית שנות ה-90.

גם הוא שרוע על הקרקע, וגם אצלו הפרחים חבויים בין העלים וצריך לחפש אותם –

אבל היום רציתי לדבר על הספלול בהקשר של חרקים.

הספלול הוא צמח פונדקאי חשוב מאד לכמה מיני פרפרים ממשפחת הצבעוני.
הראיתי פה בעבר (למשל) את הצבעוני השקוף והצבעוני הקשוט – שניהם מטילים את ביציהם על צמחי הספלול. והזחלים נהנים מהעלים.

בתמונה מעל אפשר לראות זחל של פרפר צבעוני שקוף. הזחל הספציפי הזה נהנה אמנם מעליו של אחד ממיני הספלול האחרים (ספלול השדה, אם אני זוכרת נכון) – אבל כל עוד זה ספלול, זחלי הצבעוני השקוף ישמח לכרסם את העלים.

אם מסתכלים על הפרח מהצד, רואים שהמבנה הוא דמוי חצוצרה, הצינור רחב ומפותל. אברי הרביה (אבקנים, צלקת) חבויים בפנים.
כאשר חרק בא להאביק את הפרח, הוא נכנס פנימה – בעקבות הריח. בתוך הפרח יש שערות הפונות מטה ומונעות מהחרקים שנכנסו לצאת עד שהן נובלות. החרקים מבלים יום-יומיים בתוך הפרח עד שהשערות נובלות.

אבל מסתבר שלא תמיד החרקים לומדים מטעויות… חרקים שנלכדו ממהרים, אחרי שהשתחררו, להתפתות שנית ולהיכנס לפרח נוסף – כך הם מאביקים אותו.

התמונות צולמו באתרים הבאים:
ביער אודם, 7.5.2011
ובחרמון, בתאריכים 21.5.2009, 5.5.2010 וגם 14.5.2010
הזחל צולם ברמת הנדיב, 1.1.2009

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

ספלול ססגוני – Aristolochia paecilantha

למרות חגיגות זיהום האויר מסביבנו, אני ממשיכה עם סדרת הספלולים שלי, אל ספלול נדיר ומיוחד: ספלול ססגוני.
הפרחים שלו גדולים בערך פי 2 מאילו של הספלול המטפס.

הספלול הססגוני הוא צמח שרוע – הוא גדל על הקרקע והפרחים חבויים בין העלים:

השם הלטיני של הספלול – Aristolochia – בנוי משתי מלים ביונית עתיקה.
Aristos – פירושו "הטוב ביותר"
Lochia – זו לידה.
לפי האמונה העממית, צמחי הספלול נחשבים כצמח המקל על הלידה, אבל הפיקו ממנו גם סם להפלות, ולמטרות רפואיות נוספות.

הניצנים של הספלול גם הם נחמדים מאד – הם מזכירים לי קצת את הזחל מ"עליסה בארץ הפלאות", באיורים של ג'ון טניאל.

העלים עדיין בצורה דמוית לב, אבל ה"מפרץ" רחב יותר. המרקם איננו מבריק, אלא רך יותר.

לפי המגדיר לצמחי בר בארץ-ישראל (של פרופ. פיינברון ופרופ. דנין), הספלול הססגוני הוא נדיר – אבל אפשר למצוא אותו גם בהרי יהודה ושומרון, גם בגליל ובבקעת כינרות, גם בגולן ובחרמון.
אני מכירה אותו רק מיער אודם ומהחרמון.

לגבי ה"ססגוני"…
לא הצלחתי למצוא הסבר למה הוא קרוי "ססגוני", שהרי צבעיו – ירוק וחום. הספלול המטפס מהרשימה הקודמת ססגוני (ונאה) יותר לדעתי.

התמונות צולמו בתאריכים:
5.5.2010 בחרמון
7.5.2011 ביער אודם

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא
והרשימה היום מוקדשת לנטשה, חובבת הספלולים

ספלול מטפס – Aristolochia sempervirens

היום אני מתחילה סדרה של שלוש רשימות על פרחים נדירים, עדינים ומיוחדים: הספלולים.

הראשון בסדרה הוא לטעמי גם היפה מבין השלושה: ספלול מטפס.

מבחינתי, הספלול המטפס הוא המוכר והידוע מכולם. אני מכירה אותו מהכרמל ומהמירון מאז ילדותי.

רק מאוחר יותר למדתי שהספלול הזה הוא נדיר למדי, וגדל בעיקר בהרים, מהשומרון וצפונה.

הפרי הטרי שלו נראה כמו כדור שיש לו חיבורים. מזכיר קצת תפרים בכדורגל…
כאשר הוא מבשיל, החיבורים הללו נפתחים, ונוצרת סלסילה שממנה מתפזרים הזרעים. אפשר לראות תמונה של הסלסילה באתר צמחית ישראל וסביבותיה.

העלים של הספלול הם בצורת לב. אצל הספלול המטפס הלבבות מבריקים, מה שגורם בלבול בינו לבין שני מטפסים אחרים, נפוצים יותר – הטמוס והקיסוסית.

אבל הפרחים של הספלולים הם יחודיים מאד, ואותם אי אפשר לבלבל.

באנציקלופדיה של החי והצומח, כתוב שבמהדורה הראשונה של המגדיר לצמחי ארץ ישראל – זו שהוציאו אייג, זהרי ופיינברון (שהיו מייסדי ענף הבוטניקה בארץ) קראו לספלול בשם "אוזניות" – בגלל דמיונו של הפרח לאפרכסת האוזן.
אבל לקראת הוצאת המהדורה השניה, הם החליטו – בתיאום עם אנשי האקדמיה לשפה העברית – לשנות את השם ל"ספלול", כי צורת הפרח הזכירה להם ספל.

הספלול הוא צמח אוהב צל, וגדל בחורשים. בעבר קראו לו "ספלול החורש", אבל כיון שיש כמה מינים של ספלולים שגדלים בחורש – הפכו אותו לספלול מטפס.

התמונות צולמו:
באיזור חורבת רקית בכרמל, בתאריכים 1.4.2011, 30.3.2010, 9.4.2009
ובמירון, 8.5.2010

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

פשתנית ריסנית – Linaria pelisseriana

זוכרים את הפשתניות ?

הפשתניות הן פרחים קטנים, עדינים ומאד יפים בעיני – ממשפחת הלועניתיים. עד היום הצגתי שמונָה מינים שונים של פשתניות הפורחים בארצנו, והיום אני מוסיפה את המין התשיעי: פשתנית ריסנית.

לפי אתר צמחית ישראל ברשת, בארץ ישנם אחד-עשר מיני פשתנית. אבל שניים מהם – פשתנית אושה ופשתנית דמשקאית – נאספו ע"י בוטנאים ותיקים בשנות ה-30 של המאה ה-20 בסוריה ולבנון, ובעצם אינם גדלים בארץ. לכן אני חושבת שאפשר לומר שכיסיתי את כל מיני הפשתניות בארץ!

הפשתנית הריסנית היא מין נדיר בסכנת הכחדה. היא פורחת במספר נקודות בשרון, ובמספר נקודות בצפון הגולן. אני פגשתי אותה ביער אודם. היו שם די הרבה פשתניות – משטח נחמד מנוקד בפשתניות סגולות ובניסניות צהובות:

פשתנית ריסנית דומה מאד לפשתנית יפו, שהצגתי בעבר. ההבדלים הם קטנים אך ברורים למדי – פשתנית יפו היא שעירה, בעוד פשתנית ריסנית חלקה. היא גם ארוכה ודקה יותר, ומעט יותר קטנה מפשתנית יפו.

הפשתניות הללו נמצאות בסכנת הכחדה חמורה – ביער אודם הן גדלות מחוץ לתחום השמורה, ואם ירחיבו את הישוב מסעדה רק במעט – כבר יפגעו בהן.
בשרון – האתר העיקרי הוא יער אילנות של הקק"ל, ושם הוא תלוי בגחמתם של יערני קק"ל – ולצערי, לא כולם מודעים למינים נדירים הגדלים ביער.

אני מקווה שיצליחו לשמור על הפשתניות הללו – הן מאד עדינות ויפות.

הפשתניות צולמו ביער אודם, בתאריך 7.5.2011

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

תוספת: לכבוד ל"ג בעומר:
אני אשמח אם תקראו את הבקשה הזו – אני מסכימה מאד עם הכותב. מדורה קטנה היא בהחלט מספיקה. אין צורך במדורות ענק.
ואם אפשר לאחד כמה כיתות סביב מדורה אחת – גם זה מצוין. חוסך זיהום אויר ומוסיף הרבה לחברה.

טיול בלוגרים לנחל כלח, 14.5.2011

אני רוצה להתחיל בתודות….

תודה לעופר, שבא לביקור בארץ ונתן לי מוטיבציה לזמן את כולם לטיול
תודה למזג האויר, ששיתף איתנו פעולה באופן מושלם
תודה לאמא שלי, שלקחה על עצמה את ההדרכה בכלל בלי להניד עפעף
תודה לשושן הצחור שפרח במקום הקבוע שלו

ותודה גדולה ומיוחדת לכל אחד ואחד מ-45 משתתפי הטיול – כן! ארבעים וחמישה אנשים הגיעו!

ואם לחזור לרגע לאחור… התחזית היתה נגדנו, ובשעה 6 בבוקר התעוררתי מסופת רעמים – שהפכה לגשם קל. התארגנו ויצאנו, מצוידים בסווצ'רטים, בגדים להחלפה ומטריות.
לאורך הדרך ירד גשם שהשתנה מגשם קל ונעים, למבול עז. כבר חיכיתי לטלפונים מכולם, שיספרו לי שהם מבטלים. כבר כמעט התחלתי לדאוג…
אבל הגענו לכרמל, ושם היה קריר – השולחנות והסביבה היו לחים עוד מגשם שירד שם קודם לכן, אבל השמים היו בהירים.

חיכינו לכל המוזמנים, ויצאנו לדרך.
המסלול עובר בדרך שהיתה, לפני קום המדינה, הדרך היחידה שקישרה את קיבוץ בית אורן לעיר חיפה.
פגשנו שלל פרחים, למשל:

פשתת המכבד שצלמתי היא אחת מארבעה מיני פשתה שפגשנו: פשתה שעירה (בורוד), פשתה מצויה, פשתה אשונה ופשתת המכבד – בצהוב.

פגשנו שני מיני מורכבים כחולים ודומים: פרחיו של העולש (משמאל) יושבים בחיק הגבעול, בעוד פרחיה של החסה (מימין) – ניצבים על גביעים שנראים כמו פמוטים מעוצבים:

שלושה מינים של שפתניים שבלטו – אשבל מופסק, שנקרא כך כי כל הגבעולים גדלים עד גובה אחיד, ונפסקים בבת אחת, אשבל ארץ-ישראלי שאוהב סדקי סלע, וגעדה מפושקת בורוד עז:

פגשנו גם חרקים שונים – כמו טריכודית הפסים: חיפושית גדולה שדגמנה עבורנו

מבין כל הפרפרים שריחפו סביבנו, קלטתי שניים במצלמה: נמפית החורשף וסטירית פקוחה.

עינבלית סיפרה לנו על פירות הדודא הרפואי, ומה קורה כשמדריכת טיולים מנסה לתת לשופט מכובד להריח פרי דודא רפואי…
אם אתם רוצים עוד כמה סיפורים על הדודא, כתבתי עליו פה.

ואז הגענו אל גולת הכותרת: השושן הצחור. פרח יפהפה ומרשים, עם ריח נפלא!
כל מי שיכול לטפס, טיפס אל השושן חובב המצוקים, ומי שלא – נהנה מיופיו מרחוק.

המשכנו עוד קצת, כדי לראות פרח נדיר וחביב מאד – פעמונית דמשקאית

ישבנו לשמוע את האגדה על הלטם המרווני והלטם השעיר

וחזרנו לחניון, לאכול ארוחת צהרים מצוינת!

את התמונות צלמתי בטיול לנחל כלח, 14.5.2011
כתבתי על כל תמונה מה מצולם בה
וכתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

ושוב תודה לכולם! נהניתי מאד, שמחתי להכיר את מי שלא הכרתי, ולהעמיק את ההכרות עם מי שכן!

רשימות נוספות על הטיול: (אני אשתדל להוסיף את כל מי שיכתוב. מוזמנים לשלוח לי מסר אם פספסתי מישהו!)

בבלוג של טל1954 (השוקולדים היו מ-ע-ו-ל-י-ם!)

בבלוג של y י ר י ת

בבלוג של סבא של דנדן

בבלוג של ענבלית

בבלוג של הקלפטה הפולניה

בבלוג של Trips and tips

בבלוג של Anguly

בבלוג של Motior

בבלוג של shi1957

בבלוג של טליונת1

בבלוג של עופר D

הטיול מחר

שלום לכולם

קבלתי כמה שאלות לגבי הטיול מחר… ובכן:

מבחינתי, אני אשמח לטייל גם בגשם. אני יודעת שלא כולם חולקים איתי את אהבתי לטיולים בגשם.
כיון שלעופר אין יום אחר, ואחת המטרות של הטיול היא להפגש עם עופר – אני לא יכולה להזיז את התאריך.
ולכן, אני מתכוונת להתייצב מחר בשעה 10:00 בבוקר בחניון הפיתולים Come Shine Or Come Rain.
החניון מסומן בחץ צהוב בתצלום האויר פה:

אני עדיין מקווה שהגשמים שיורדים היום לא ימשיכו למחר…
והשושן כבר פורח.

עוד כמה צהרונים – צהרון מצוי – Moraea sisyrinchium

יש לי עוד הרבה תמונות צהרונים, והם כל כך נחמדים – אז הנה לפניכם רשימת צהרונים נוספת.

באפריל טיילנו בהר הלל, ושם מצאנו מרבדים נפלאים של צהרונים! אני לא חושבת שראיתי מעודי כאילה כמויות של צהרונים!
ואם יש כמה בני-חצב יקינתוניים לידם – זה יוצא מקסים לטעמי: חגיגה בסגול וירוק:

גם בכרמל, באיזורים שנשרפו פגשתי צהרונים –

הצהרון הוא עוד פרח ששינה שמות כמה פעמים במשך השנים.

בהתחלה בכלל קראו לו איריס (או אירוס – כבר כתבתי על שאלת איריס או אירוס) – איריס מצוי.

אחר כך שינו את השם ל"איריס אחר-הצהרים" – כי הוא נפתח בצהרים ופורח רק אחר הצהרים.

אבל אז הגיעו למסקנה שיש הבדלים בינו לבין האיריסים – ההבדלים הם מורפולוגיים (לצהרון יש פקעת, ולא קנה-שורש או בצל; ולעטיף של הפרח אין צינור) – ולכן גם בשם הלטיני הוא הופרד מהאיריס, וגם בשם העברי.
ואז קראו לו אחי-איריס מצוי (או אחי-אירוס מצוי)

ואז חזרה שוב ההתלבטות – איך לאזכר בשם את העובדה שהוא פורח אחר הצהרים? נו… אין ברירה. הפרח שוב שינה את שמו, ועכשיו הוא ידוע בשם "צהרון מצוי".

התמונות צולמו:
בחוף הבונים, 3.3.2011
בכרמל, 1.4.2011
בהר הלל, 16.4.2011

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

תזכורת:

בשבת נפגשים בשעה 10:00, בחניון הפיתולים בכרמל:
נוסעים עד הכניסה לחוות הסוסים שלפני בית אורן. לפני החווה, יש דרך עפר (שהרבה פעמים מכוניות חונות בתחילתה) לכיוון צפון (כלומר, ימינה מכביש הכניסה לבית אורן). נוסעים בה עד מבנה השרותים (נסיעה לא ארוכה). שם חונים.
יש לדאוג לכובע, נעלי הליכה, קרם הגנה ומים.
אח"כ – בתלות בגשם – ננסה לעשות פיקניק קל. מוזמנים להביא אוכל.

אני יודעת שהתחזית מדברת על גשמים מקומיים, אני מקווה שהם פשוט יהיו במקום אחר….
אני אשלח מסר עם מספר הטלפון שלי לכל מי שאשר. מי שרוצה להשתתף, מוזמן לשלוח אלי מסר.

צהרון מצוי – Moraea sisyrinchium

מאי כבר בעיצומו, ואני עוד בפרחי מרץ-אפריל: פרח נפוץ ומקסים, ממשפחת האיריסיים, ושמו צהרון מצוי.

הצהרון נפוץ בארצנו מהנגב ועד לחרמון. הוא מתחיל לפרוח כבר בינואר – ועדיין אפשר לפגוש אותו בראשית מאי בצפון הגבוה – למשל, ביער אודם.

אבל אם תצאו לחפש אותו בבוקר, סביר להניח שתפספסו. בכל מקרה, לא תמצאו אותו פורח. הצהרון ישן בבוקר את שנת היופי שלו, ורק בצהרים – כמו לפי פקודה – נפתחים כל הצהרונים, ולפתע רואים אותם מסביבנו. מכאן מגיע השם "צהרון".

כאן אפשר לראות את התהליך, שלוקח פחות מדקה: משמאל הפרח הסגור, הישן -והוא נפתח לו ומחייך אל השמש:

כמו שכתבתי, הצהרון שייך למשפחת האיריסיים. אחד המאפיינים של האיריסיים הוא שיש לכל פרח ששה עלי כותרת, ממש כמו לשושניים.

אבל קצת קשה להבחין בזה במבט מרוחק – לכן הוספתי את התמונה הזו:

כאן אפשר לראות יפה את ששת עלי הכותרת – שלושה גדולים ומשתפלים ושלושה קטנים ניצבים: השלושה הקטנים הם אילו שהופכים להיות "ההיכל" באיריסי ההיכל.

אבל מה זה "עמוד עלי כותרתי"? זה היחוד של האיריסים. עמוד העלי – זה איבר המין הנקבי של הפרח – התפצל לשלושה חלקים, התרחב וקיבל את צבע עלי הכותרת. כלומר, הוא מעין עלה-כותרת מדומה. מתחתיו מסתתר האבקן – ובסה"כ ישנם שלושה אבקנים לפרח.

זו דרך להוסיף פונקציונליות לפרח, וגם להגדיל את הפרסומת ולמשוך עוד חרקים.

התמונות צולמו:
בחוף הבונים, 3.3.2011
בכרמל, 1.4.2011
בהר הלל, 16.4.2011

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

יום הזכרון לחללי מערכות ישראל, תשע"א

תלתן הארגמן בהר שיפון, רמת הגולן, 5.5.2011

הערב, בצפירה, חשבתי על זה שלא כתבתי עדיין רשימה לכבוד יום הזכרון. לא מצאתי שיר שיתאים לי – ויש כל כך הרבה שירים יפים שנכתבו ליום החשוב והכואב הזה.
אח"כ, דברתי עם ציפורן חתול, והיא הזכירה לי את אחד השירים היפהפיים הללו, שיר שגם מתאים לבלוג שלי . הרי הוא לפניכם.

איריס ארם נהרים, רמת הגולן, ליד נטור, 5.5.2011

יש פרחים
מילים: נתן יונתן
לחן: מוני אמריליו

הראית איזה יופי
שרעד ברוח סתיו,
שדה זהב דעך באופל
והדליק נרות חצב.

חצבים ליד הבניאס, 28.9.2010

הראית איזה אודם
שצעק למרחקים,
שדה דמים היה שם קודם
ועכשיו הוא שדה פרגים.

פרג מוארך, יער אודם, 7.5.2011

אל תקטוף, נערי,
יש פרחים שבני חלוף
יש פרחים שעד אינסוף
נשארים במנגינה.
אל תקטוף נערי,
יש פרחים שבני חלוף
יש פרחים שעד אינסוף
עם המנגינה.

מעוג אפיל, מפל סער, 7.5.2011

הראית מה השחיר שם?
שדה קוצים הוא, נערי,
שהיה עזוב בקיץ
ועכשיו הוא שדה חריש.

שיפון ההרים בהר שיפון, רמת הגולן, 7.5.2011

הראית מה הלובן?
נערי, זה שדה בוכים,
דמעותיו הפכו לאבן
אבניו בכו פרחים.

רוש עקוד, הר שיפון, רמת הגולן, 5.5.2011

מרבד צללית הדורה, איזור צורימן, רמת הגולן, 5.5.2011

יהי זכר הנופלים ברוך, ואני מקווה שכל שדות הקרב יהפכו לשדות פרחים.

מרבד תלתן הפוך, איזור צורימן, רמת הגולן, 5.5.2011

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

איריס ארם-נהריים – Iris mesopotamica

אני חוזרת לסגול, ולאיריסים.

תכירו את איריס ארם-נהרים. זהו איריס נפוץ למדי מהרי יהודה והשפלה – ועד לחרמון.

זהו צמח גבוה, ומרשים. הגבעול יכול להגיע לגובה מטר וחצי. על כל גבעול יפרחו בין 3 ל-8 פרחים, וזה כבר מוכיח לנו שזהו איננו אחד מאיריסי ההיכל. אצל איריסי ההיכל – יש תמיד פרח בודד לכל גבעול.

האיריס הזה שייך לסקציה אחרת בסוג איריס – שעוד לא הצגתי בבלוג, כי הוא הנציג היחידי שלה בארץ: סקצית Pogoniris – נושאי זקן. זה בגלל ה"מברשת" שיש לו ליד כל אבקן – הוא ממש מזוקן.
(בניגוד לאיריס ענף, למשל, שהוא שייך לסקציה ששמה Apogoniris – חסרי זקן)

עוד דבר שמאפיין את האיריס הזה, הוא… שהוא בעצם לא פרח בר בארץ, אלא פליט-תרבות.
בעבר, המוסלמים שגרו בארץ, נהגו לשתול את האיריסים הללו בבתי הקברות, לצד הקברים. ובעצם רוב האתרים שבהם פורח האיריס הזה (אולי אפילו כולם) – אילו בתי קברות מוסלמים נטושים, בני מאות שנים.

גם בחרמון מצאו איריסים כאילה -ושם זו דווקא אוכלוסית בר, ולא בתוך בית קברות. אם אתם מגיעים לחרמון בעונה הזו, אתם יכולים לבדוק ממש ליד הכניסה למפקדת החטיבה, ישנו גוש יפה של איריסים.

בעבר התייחסו לאיריסים שפורחים בר, מחוץ לבתי קברות עתיקים – כאל מין נפרד, וקראו לו איריס חיוור.
אוכלוסית הבר נמצאה בעיקר בחרמון, וגם בגליל העליון ובגולן.
אבל לאחר בדיקה, הסתבר שאיריס חיוור הוא מין אחר, שגדל בר באיזור הבלקן. האיריסים אצלינו – אילו שנחשבו איריס חיוור ואילו שנחשבו איריס ארם נהרים – בין אם הם אוכלוסיות בר ובין אם הם נשתלו ע"י האדם, הם כולם איריס ארם-נהרים.

איריס ארם נהרים מתחיל לפרוח עכשיו, ויש לו ריח עדין ונעים מאד. אם במקרה אתם פוגשים אותו – אני בהחלט ממליצה לקרב את האף אל הפרח, ולשאוף היטב!

התמונות צולמו במזרח כפר סבא, 24.4.2011
וברמות מנשה, 1.5.2010

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראות אותן בגודל מלא.

תזכורת: בשבת הבאה, 14.5.2010 – נפגשים לטיול בכרמל!

ה-maxit חזר לפעולה: אתם מוזמנים למקסם את הרשימה שלי!

הזמנה לטיול – לנחל כלח

ביום שבת, 14.5.2011 אנחנו מתכננים לטייל לכרמל – לנחל כלח.
יש לנו שתי מטרות נעלות:
לפגוש את עופר D
ולראות שושן צחור!

לאחר כמה התכתבויות, אני משנה את נקודת המפגש:
במקום להגיע לחניון מבוא כלח, נפגש בחניון הפיתולים:
נוסעים עד הכניסה לחוות הסוסים שלפני בית אורן. לפני החווה, יש דרך עפר (שהרבה פעמים מכוניות חונות בתחילתה) לכיוון צפון. נוסעים בה עד מבנה השרותים (נסיעה לא ארוכה). שם חונים.

שימו לב: הכניסה לחניון היא בתשלום – או בחינם לבעלי כרטיס מטמון
יש 2 אפשרויות למסלול – האחת ארוכה, לא מאד מוצלת אך קלה להליכה
השניה – קצרה, יפה ומוצלת, אבל כוללת טיפוס/ירידה של מפלים.
אני משערת שנראה בתחילת הטיול מה ההעדפות של הנוכחים, ובכל מקרה אני מתכוונת לקחת אתכם לאחת הנקודות היפות בארץ:

ניפגש בשעה 10:00 – בחניון הפיתולים
בכניסה לחניון מבוא כלח – החניון הראשון אחרי אוניברסיטת חיפה לבאים מכיוון חיפה.זוהי גם הכניסה לחיבר.
לבאים מכיוון צומת אורן – עולים בכביש 721 עד לצומת דמון. שם פונים שמאלה לכיוון חיפה, לכביש 672. ממשיכים עד לאוניברסיטה – אין שם פניה שמאלה לחניון, לכן יש להמשיך מעט עד לכיכר, להסתובב בה, לחזור ולהכנס ימינה למבוא החניון – שם נמצא המבנה של רט"ג.
מאחורי המבנה, לפני שיורדים לחניון, יש איזור שמספיק לכמה מכוניות לחנות – נפגש שם.
נטייל, ואח"כ נערוך פיקניק קצר – מוזמנים להביא ארוחה קלה.

נא לדאוג לנעלי הליכה נוחות, כובע, קרם הגנה ומים!

אני מבקשת ממי שרוצה לבוא שישלח אלי מסר , כדי שנדע להפגש!
את התמונות צלמתי בנחל כלח, 24.4.2010.

יום השואה, תשע"א

היום יום השואה – לדעתי, זהו היום העצוב ביותר בשנה.
לכבוד יום השואה, אני מצטטת את שירו של יצחק קצנלסון, שנספה באושוויץ ממש לפני 67 שנים – בתאריך 3.5.1944.

יצחק קצנלסון התגורר בפולין וכתב שירים שחלקם מוכרים לנו עד היום, כמו "חמש שנים על מיכאל" ו"מה יפים הלילות בכנען".
הוא ברח מלודז' לורשה עם פרוץ המלחמה. אשתו ושני בניו הצעירים נלקחו ע"י הנאצים ונרצחו.
הוא שהה בגטו ורשה בזמן המרד, ואמנם לא היה חבר באי"ל (ארגון יהודי לוחם) מפאת גילו, אבל עסק בחינוך, בעזרה ובעידוד הלוחמים. בנו הבכור צבי היה חבר בארגון.
לאחר תום המרד, הוא הועבר למחנה ויטל במזרח צרפת, וב-29.4.1944 הועבר אל אושוויץ, שם נרצח.

בזמן המלחמה כתב יצחק קצנלסון פואמה ארוכה על מות העם היהודי. הוא העתיק אותה מספר פעמים, והחביא במקומות שונים – על מנת שלפחות עותק אחד יגיע לכאן, לארץ ישראל.
girlkido כתבה בבלוג שלה על יצחק קצנלסון ועל הברחת כתביו לארץ. אני ממליצה מאד לקרוא.
אפשר לקרוא על חייו בויקיפדיה, וגם באתר ארץ הצבי.

רוח עצוב / יצחק קצנלסון

רוּחַ עָצוּב, רוּחַ עָגוּם
שָׂא נָא אֶת אַנְחָתִי
דֶּרֶךְ שָׂדוֹת, דֶּרֶךְ יְעָרוֹת
אֱלֵי אֲהוּבָתִי.

הַרְחֵק, הַרְחֵק יֶשְׁנָהּ עֲיָרָה,
יָפָה הִיא הָעֲיָרָה,
שָׁם בֵּית עֵצִים עוֹמֵד לָבָן,
שָׁם יַלְדָּתִי גָּרָה.

הִיא כִּי תִּקְרַב אֶל הַחַלּוֹן,
תִּלְחַשׁ לָהּ אַנְחָתִי
אֶת גַּעְגּוּעַי בָּהּ יָצַקְתִּי,
אֶת יְגוֹן לִבָּתִי.

התמונות הן תמונות של פרגים, (ודרורה אחת) מהשדה ליד נס ציונה: כן, גם אני ביקרתי שם.
צולמו בתאריך 23.4.2011

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

בחזרה לחולות סמר

לפני כמה חודשים, פרסמתי רשימה על הדיונה של חולות סמר.
הדיונה הגדולה בדרום הערבה, חולות סמר, נמכרה ע"י המדינה לקבלן שיכרה בה חול.
המאבק הציבורי לא הצליח לעורר מספיק אהדה, ובית המשפט פסק נגד הארגונים הירוקים, ואפשר למדינה לכרות חול בדיונה.

הרנוג השיטים

אבל המאבק כן גרם לשינוי: הקבלן שזכה במכרז מבקש לסגת ממנו כעת.
מנהל מקרקעי ישראל, לעומת זאת, מתבצרים בעמדתם ומאיימים לתבוע מהקבלן מיליון שקל אם הוא לא יבצע את העבודה. הם יפדו את הפיקדון שלו.

קוצן זהוב

וכאן נכנסים אנחנו, תושבי המדינה. אני מעתיקה לכאן מכתב שקבלתי, ככתובו וכלשונו:

הנה הזדמנות טובה לפעול למען ישראל טובה יותר, ולא רק לקטר:
תִרמו 10 שקלים כדי להבטיח שחולות סמר לא ייפגעו.
לאחר שלוש שנות מאבק הגענו לרגעי ההכרעה, שיקבעו אם יימשך ההרס והניצול בחולות סמר – הדיונה האחרונה בערבה – או שיובהר כי מה שנותר מאזור הנפלא והיקר הזה יישמר לטובת הדורות הבאים.
בעבר השתרעו החולות על פני עשרה קמ"ר. 3/4 משטחה של הדיונה נעלם, כתוצאה מחציבה למשק הבנייה ולצורכי החקלאות. כעת מבקש מינהל מקרקעי ישראל לחצוב עוד 400 דונמים. זאת, למרות שלא נבדקו מספר חלופות מעשיות, ובלא שנערך תסקיר השפעה על הסביבה.
אבל יש תקווה: בעקבות מסע הסברה נמרץ ומאבק משפטי מתמשך, מבקש הקבלן שזכה במכרז לסגת ממנו. האם המדינה תיקח אחריות על הפרשה ותמצה את המקורות החלופיים בטרם ייהרסו עוד מאות דונמים? קשה להאמין אבל המינהל מסרב לשחרר את הקבלן (חב' אליקים בן-ארי בע"מ) ממחוייבותו, ומאיים לתבוע ממנו כמיליון ש"ח.
מול אטימותם של הפקידים, מתגייסים האזרחים כדי להבהיר כי לא ישלימו עם ניהול רשלני של אוצרות הטבע של הציבור, והתנהגות כוחנית: "התנועה הירוקה" מארגנת מסע התרמה שבמסגרתו מתחייבים אזרחים אכפתיים, אוהבי הנוף והמרחבים, לשלם מכיסם סכום של 10 שקלים – אשר ישמשו לפיצוי היזם במקרה הבלתי סביר שהמינהל לא ייכנע ללחץ הציבורי ויקנוס את הקבלן.
עזרו להציל את מה שנותר מחולות סמר!

רכפתן מדברי

אני אגיד כבר עכשיו שהיוזמה הזו בעייתית בעיני. מצד אחד, זה יוצר תקדים שבו יצפו מאיתנו האזרחים "לקנות" כל דבר שקשור לאיכות החיים שלנו.
בנוסף, אין דבר המונע מהמנהל להוציא מכרז חדש ברגע שזה יבוטל.
ובכל זאת, אני התחייבתי. ל-50 שקלים חשוב לי להאריך את חייה של הדיונה – וחייהם של כל הצמחים ובעלי החיים שבה – ולו לזמן קצר.
אני מקווה, כמובן, שאני מאריכה אותם לזמן ארוך מאד.
אז מה אתם אומרים, כמה עולה קילו חול?
כמה חול אפשר לקנות בעשרה שקלים?
למה בעצם אזרחי המדינה צריכים לקנות את הדיונה ששייכת להם?
והאם כל זה יעזור בכלל?

טופס ההתחייבות באתר התנועה הירוקה נמצא כאן – אתם מוזמנים לקרוא ולהתחייב לתשלום – ולו רק של עשרה שקלים.

דיון בנושא מפורום שמירת טבע נמצא כאן.

אתר המאבק כאן – ובפייסבוק כאן.

שבטוט מצויץ

התמונה הראשונה היא מאתר המאבק.
שאר התמונות הן צמחים (ובעל חיים) שאפשר למצוא בערבה, צלמתי אותן בשנים 2009-2010, ואפשר להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

בן-חצב יקינתוני – Scilla hyacinthoides

מי אמר סגול ולא קיבל?
היום אני עוברת לסגול בהיר יותר – לילכי משהו, כמעט תכול.

השם העברי מאד ברור והגיוני: פרח גבוה, בולט ויפהפה – מזכיר בצורה הכללית את החצב, ולכן הוא בן-חצב. אבל החצב הוא לבן, ובן-החצב שלנו הוא תכול-סגלגל, צבע מקסים שמזכיר לנו יקינתון. ולכן – בן-חצב יקינתוני.

חיפשתי את משמעות השם הלטיני – Scilla –
בתחילה חשבתי שהוא על שם המפלצת מהמיתולוגיה היוונית, סקילה. אבל סקילה היוונית היא Scylla, ולכן זה לא מתאים לי.
כנראה שScilla נגזר מ-Squill, שזהו החצב.

בן חצב יקינתוני נפוץ מאד בארץ, בכל האיזור הים-תיכוני. אפשר לראות עכשיו מקבצים תכולים-סגולים לאורך כביש 70 וכביש 85 (ובעוד מקומות). את המרבד מעל צלמתי לפני כמה שנים בחורשת הסרג'נטים בנתניה.
שם גם פגשתי את בן-החצב הבא –

הוא כלל לא סגול! פרט לבקן מיוחד, שרק המאבקים (=קצות האבקנים, עליהם מונחת האבקה) שלו שחורים!

הניצן של בן החצב נראה כמו קלח תירס ירוק ונחמד:

ואילו בסוף הפריחה זה נראה כך – הפרחים העליונים פרחו ונותר מין כפתור קטן. כבר סיפרתי על צורת הפריחה הזו – סדר פריחה אקרופטלי: יש לצמח עמוד תפרחת, וכל יום פורחת קבוצה חדשה של פרחים, מעל לקבוצה שפרחה אתמול.

בשנים האחרונות תרבתו את בן-החצב היקינתוני, והוא מתחיל להיות נפוץ גם בגינון. בעיני, זה כמובן נפלא – וגם יש לי כמה בעציץ.

כיון שכך, אני יכולה להדגים בלב שקט ובלי פגיעה בטבע, עוד תכונה של בני החצב: צינורות ההובלה של המזון בתוך העלה הם עמידים מאד, ואם קורעים את העלה בעדינות – הם לא נקרעים אלא נשארים מחוברים לשני הקרעים:

כבר הראיתי בבלוג שני מינים נוספים של בני-חצב – בן-חצב סתווי, שהוא קטנטן, ורדרד ופורח בסתיו; ובן-חצב החורש, שהוא תכלת מקסים ופורח בשיא החורף. בן החצב היקינתוני פורח באביב.

לפי הספרות ישנם עוד "מין וחצי" של בני חצב שפורחים בארץ –
בנגב פורח בסתיו בן-חצב מדברי, שהוא דומה מאד לבן-חצב סתווי, ונחשב כמין נפרד
בחרמון פורח עכשיו בן-חצב לבנוני, שבעצם הוא בן-חצב החורש, תת-מין לבנוני. כלומר, תת-מין ולא מין נפרד.
ושוב אני מסתכבת עם השאלה המאד לא ברורה לי – מתי מכריזים על צמח כעל מין נפרד, ומתי רק תת מין?
ואין לי תשובה.

התמונות צולמו במקומות הבאים:
31.3.2007 וגם 5.4.2010 בחורשת הסרג'נטים
25.4.2009 בקלעת נמרוד
28.2.2011 בבני ציון
14.3.2011 על הגג שלי
1.4.2011 בכרמל

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

זעריר כוכבני – Asterolinon linum-stellatum

בעצם, תכננתי להציג ברצף את המרגנית הכחולה, המרגנית הכתומה – והפרח הזה. אבל היו לי סיבות (אחת שמחה ואחת עצובה) לרשימות נוספות, ולכן אני מגיעה אל הצמח הזה – הזעריר – רק היום.

במבט ראשון, זה נראה סתם עוד עשב. אבל אם תסתכלו בהגדלה – רצוי בהגדלה טובה – תראו את הפרח:

הפרח דומה מאד לפרחי המרגנית, רק שהצבע שלו לבן-שקוף, ויש לו עלי גביע בצורת כוכב. ממש מרגנית מיניאטורית. בתמונה הבאה ניתן לראות (אם תגדילו את התמונה ותתאמצו) מרבד של פרחים אלה.

זהו הזעריר הכוכבני – זעריר, בגלל שכל גודל הצמח הוא כחמישה ס"מ, והפרח גדלו מילימטר או שניים;
כוכבני – בגלל עלי הגביע הערוכים ככוכב.

בגלל הגודל – או יותר נכון, הקוטן שלו – ממש ממש קשה לצלם אותו. המצלמה מאבדת אותו מאד בקלות, והוא כזה קטן, שגם בעין רגילה אני לרוב לא שמה לב אליו. לכן הפעם הרשיתי לעצמי לצלם את הפרח אחוז בין 2 אצבעות: כמעט אפשר לקחת טביעת אצבע שלי מהתמונה הזו – ותראו כמה הזעריר אכן זעיר:

לפי המגדיר, הזעריר הכוכבני נפוץ בכל הארץ! אבל הוא כזה פיצקלה, צמח נשמה – שפשוט לא רואים אותו…

בדרך כלל, פרח קטן שכזה ונחבא אל הכלים רומז לנו שהצמח החליט לא להסתמך על האבקה חיצונית – הוא אומר: אם אין אני לי – מי לי? ומבצע האבקה עצמית. אם מגיע בכל זאת חרק, הזעריר לא יסרב לו – אבל מראש הוא לא באמת מנסה למשוך אותם.

התמונות צולמו בהר שפנים, בתאריכים 24.4.2007 ו-16.4.2011

יותר מתמיד, מומלץ להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

מרגנית השדה – Anagallis arvensis – זן כתום!

הפעם הראשונה שלי, היתה במרץ 2004, באחו בנימינה. מצלמה דיגיטלית – עוד לא היתה לי אז…

נסענו אז לראות את סחלב הביצות, ופגשנו עוד הרבה פרחים מיוחדים ומעניינים. אחד מהם, היה קטן וחמוד – ונראה ממש כמו המרגנית התכולה שאותה אני מכירה מילדות – אבל הוא היה כתום.

זה מאד בלבל אותי. מעולם לא שמעתי על מרגנית בכתום! מבחינתי מרגנית = כחול! אז שאלתי בפורום שמירת טבע, ושם הסבירו לי ש"יש גם מרגניות גם בגוון שני"

מאז למדתי שבאמת יש למרגנית השדה – המרגנית המוכרת לנו – שני צבעים. הכחול המקסים והנפוץ, וגם כתום-אדמדם, שמופיע בעיקר באיזורים לחים יותר – למשל, במעינות (כמו נחל חזורי, או המעינות בהר קטע) או בגינות מושקות – גיסי מצא מקבץ מקסים ברחוב שלו, במודיעין – בנקודה שהתנקזו אליה מי השקיה של גינה.

עוד דבר שלמדתי מאז, הוא שהמרגנית הכתומה היא הזן הנפוץ באירופה ובארה"ב. שם יש יותר מים מאשר אצלינו, ולכן הכחולה נדירה יותר .

אבל כמו שרואים בתמונות, זה לא מפריע להן לצמוח זו ליד זו…

חברה שלי, דגגדול, טוענת שאם למרגנית הכחולה אנחנו קוראים "עין התכלת" – הלא לזו צריך לקרוא "עין הכְּתֶמֶת"

אבל את הדבר המרגש יותר גיליתי לפני שנתיים. היינו אז בטיול בארה"ב, ושם צלמתי את המרגנית – את הזן הכתום. כשחיפשתי עליה מידע באנגלית, גיליתי ששמה האנגלי הוא Scarlet Pimpernel!
את הספר "סקרלט פימפרנל" של הברונית אורצ'י קראתי מזמן – עוד בתיכון, ומאד אהבתי אותו. מעולם לא חשבתי ולא ניסיתי לגלות מהו הפרח המסתורי הזה, מהו סקרלט פימפרנל – ולפתע, הנה הוא מולי!
ובאמת, בספר (בתרגום של רותי שמעוני), סר אנדרו פולקס מסביר למדמואזל דה טורניי:
"סקרלט פימפרנל, הלא הוא מרגנית השני, עלמתי. זהו שמו של פרח אנגלי צנוע הצומח בצידי הדרכים; אך זהו גם השם שנבחר כדי להסתיר את זהותו של האמיץ והנפלא בגברי תבל, כדי להגדיל את סיכויי הצלחתו בביצוע המשימה הנעלה שנטל על עצמו."

girlkido – שהיתה בלוגרית מרתקת באתר תפוז ז"ל – כתבה מזמן רשימה מקסימה (שירדה לאבדון יחד עם כל אתר תפוז) על תעלומת סקרלט פימפרנל מהבחינה האנושית. אני פתרתי אותה מהכיוון הבוטני!

התמונות צולמו –
בשמורת הסחלבים מאחורי חורשת טל, 5.3.2007
באחו בנימינה, 12.4.2008
ובשולי מחצבת חרייבה בכרמל, 19.4.2008 ובאופן מדהים גם 19.4.2011! נפלאות הגורל!

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

מייק לִבְנֶה

הלילה הלך לעולמו מייק לבנה.

ודאי שמעתם עליו – אם אתם גרים בגליל, או מתעניינים בבוטניקה, זואולוגיה, אקולוגיה, היסטוריה של ארץ ישראל, ארכאולוגיה, גיאולוגיה, טבע…
מייק ידע את כל אילו, ועוד. הוא הדריך דורות של מטיילים בשבילי ארצנו, הוא חקר יחד עם זאב משל את המצדה, וכתב יחד עם אבי שמידע את מגדיר צמחי החרמון. הוא היה מעורב בפרוייקטים רבים בנושאי טבע וסביבה, ותרם להם רבות. הוא הדריך ולימד את רוב המדריכים הטובים בארצנו, ואם לא אותם – אז את המדריכים שלהם.

לי היה המזל לפגוש אותו מספר פעמים, ולהתענג כל פעם מחדש מהידע, הענווה, החן והחכמה של האיש המיוחד הזה.

הפעם הראשונה שפגשתי אותו היתה בהשתלמות רת"ם הראשונה שהצטרפתי אליה, לפני כמה שנים. טיילנו בגליל העליון, בהר שמאי. פרופ. שמידע עמד והסביר על צמח מסוים, נדמה לי קחוון. מסביב עמדו המשתתפים והקשיבו. היה בינהם אדם מבוגר, רזה ולא גבוה, אבל עם ניצוץ מיוחד בעיניים. הוא לבש מכנסים קצרים ונשען על מקל. עוד לא ידעתי את זה – אבל זה היה מייק.
מישהו העביר מהצד צמח יבש, גבעול באורך של 15 ס"מ (בערך), ושאל מה זה. הגבעול עבר כהרף עין מול עיניו של מייק – ולפני שאבי הספיק לקבל אותו לידיו, מייק כבר אמר: "זה כמובן אשבל!"
והוא – כמובן – צדק.
אני הייתי מלאת התפעלות. הוא ראה את הגבעול היבש הזה לשניה או שתיים!

בפעם אחרת, פגשנו אותו בטיול שהוא הדריך בחרמון, והוא הזמין אותנו להצטרף להסברים. כדי לא לצעוק, הוא נעזר תמיד במקרופון נייד ("מדונה"). הוא סיפר לנו מהו הגובה המקסימלי של החרמון הישראלי: "גבהו הוא שתיים-שתיים-שתיים-שתיים, ואם תרצו: עוד שתיים. וביחד, אלפיים מאתיים עשרים וארבעה מטר. " – אתם יכולים להיות בטוחים שאני אזכור את המשפט הזה תמיד.

מאז פגשתי את מייק בעוד מספר השתלמויות וטיולים – אני חושבת שהטיול המיוחד מכולם היה הטיול בסתיו האחרון, שבו הוא לקח אותנו לראות שלכת, סתווניות, וחלמוניות בחרמון.

אתם מוזמנים לקרוא את ההספד באתר צמח השדה – אתר שמייק תרם לו רבות וכתב הרבה מהערכים שבו
ולראות את הסרטון הבא שמספר על האיש המקסים והמיוחד: מייק לבנה, יהי זכרו ברוך.

התמונות צולמו בחרמון, בתאריכים 28.9.2010, 5.5.2010, 20.6.2009
הפרח התכול הוא ברונרה מזרחית, פרח יפהפה הפורח רק בחרמון.
התמונה האחרונה – זרעים של זקן-הסב המצוי מתעופפים ברוח, מכפר סבא, 24.4.2011

תוספת: אתם מוזמנים לקרוא את מה שכתבה ענבלית על מייק.
כתבה שמייק כתב אודות איריס שגילה בחרמון, וכינה אותו איריס הדובדבן (Iris Westii )

שלושה עשר מי יודע?

שלושה עשר, אני יודעת:

שלושה עשר סחלבים אנטולים – בעצם, הרבה יותר. אבל ארבעה מהם מצאנו קטופים וזרוקים על השביל! איזו חוצפה! הסחלביים כולם הינם פרחים מוגנים, ואסור לפגוע בהם. אני מודיעה לכם שאם אני תופסת מישהו פוגע בסחלבים – אני אישית אזמין את פקחי הרשות!
את הסחלבים הקטופים אספתי, ואני מתכוונת להעביר לעשביה של האוניברסיטה העברית.

שנים-עשר סחלבי הגליל: (ואחד מהם כמעט בגובה מטר!)

אחד עשר סחלבים איטלקיים: כבר אחרי השיא, ועדיין מקסימים!

עשר דבורניות נאות: באמצע שביל פסגה של המירון, קרוב להתפצלות של השביל היורד לעין חומימה.

תשע דבורניות צהובות: כולן ממש בתחילת העליה להר

שמונה סחלבני החורש: היו מאות ניצנים ועלים, בכל מקום שעצרנו בו. מעטים התחילו לפרוח

שבע דבורניות כחלחלות (בעצם הרוב כבר נבלו, היתה עוד אחת במצב צילום….)

שש דבורניות גדולות: הן בתחילת הפריחה בהר.

חמישה סחלבים פרפרניים: לפני חודש היו רבבות על המירון. ואני לא מגזימה במספר. רובם כבר גמרו את העונה, נשארו עוד בודדים.

ארבע דבורניות דינסמור: גם הן בעצם כבר גמרו את העונה.

שלוש דבורניות קטיפה: (אמנם ראינו רק אחת פורחת, אבל בטח היו עוד…)

שתי נאוטינאות תמימות: איך אני גאה בעצמי שמצאתי אותן!!!

אחד שנק החורש: יפהפה! ראינו כמה ניצנים, אבל רק אחד שבאמת התחיל לפרוח:

זו הגרסא שלי ל"אחד מי יודע" – ביום חמישי, 21.4.2011, טיילנו במירון בחברה טובה – Anguly והבנות – ולמרות כל מיני בעיות דרכים (בסוף שגריר הגיעו והחליפו לנו מצבר, הגענו הביתה לקראת 11 בלילה) – הסחלבים החליטו לערוך סדר כהלכה.
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!